הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אתמול ראיתי "The Blue Planet" בBBC. הפרק היה על חופים. היה באמת מאד מעניין. דיברו על צבי ים המקננים באיזה אי זערורי ונידח שהם שוחים אליו כו-לם כל הדרך מברזיל, מטילים כמה מליוני ביצים ביחד, ואז כמה מליוני שקנאים, אנפות, סולות, ותניני ים (יש דבר כזה תניני ים. אל אלוהים.) ועוד חיות באים ואוכלים אותם בחגיגה קולינרית מרהיבה. דיברו על אלבטרוסים, על דגים שבאים במליונים להתאבד על חופי ניו פאונדלנד ועוד. ואז... אני נאלצתי לשפשף את עיניי כדי להיות בטוחה, דברו על כמה סוגי ציפורים, סוג אחד שלא אכפת לה כל כך אילו דגים היא אוכלת, בעוד הציפור השניה, שלא כל כך הבחנתי בשמהּ כי הייתי עסוקה בלשפשף את עיניי למקרא התרגום הדפוק:

is very particular about its food

מסתבר שגם הפרטיקולרות אוכלות בחופים.

אתמול הלכנו לפסטיבל החומוס, בגלל זה "הפסדנו" את הענקת מדליית הזהב הראשונה לספורטאי שאזרחותו ישראלית, שלא לומר "ממוצא ישראלי". הפסדנו (אוי, לא. ) את לימור לבנת מחפשת את המצלמה, ואת הבזיון שבהתנפלות האוהדים, אחד מהם (מהמביכים יותר ) אני מכירה אישית.

הלכנו הלכנו, פתאם! רציתי פיפי. אממה, על אף שלא היתה לי בעיה עם מציאת פינה או שיח שבו אתן דרור למימיי, היה חסר לי פריט מאד חיוני להשלמת המשימה בהצלחה: נייר.

קיפוד כזה: אני נורא רוצה פיפי, אבל אין לי עם מה לנגב.

זנגול: קחי פיתה.

(לנגב? פסטיבל החומוס? גט איט?)

קיפוד כזה: "מה זה הדבר הזה?" מרימה מין קונטרפשן מתכת מוזר. 

מפלצת: לא יודעת, זה היה פה. זה נראה כמו קליפ ריצה.

יש לי בעיה כזאת. עם חיתוך משפטים במקומות הנכונים. אולי זה לא באג. אולי זה פיצ'ר.

הלא כבר סיפרתי לכם על "כן היה זה לא טוב, עיירה לתפארת." ועל זה שמחר מתענים.

הכי טוב זה, כמובן, הPace Lips, למרות שזה לא קרה לי, יש גבול לכל תעלול, אני אומרת.

יש לי לפחות שני סיפורים בקנה, אבל אין לי זמן לכתוב. איזו בעסה?