"קטלוג" או "סיפורי ניו-זילנד חלק ו'."
ת.פ.ק. געגועיי, הכבשה, הכרוב, אמלי, אנדי
הבטחתי לכם פעם, בעת כתיבת הפוסטים הראשונים של "סיפורי ניו-זילנד" כמה דברים. אתם כבר שכחתם, אבל אני לא. ליתר דיוק, כן שכחתי, אבל ליאו הזכיר לי.
אני אתחיל בוידוי קטן [כי צריך הקדמה], אני לא מי יודע מה משוגעת על אחיי הישראלים, רוצה לומר, שאני מאלה שמעקמים את האף כשמספרים לי על גניבת מגבות מבתי מלון ["אבל כולם עושים את זה!"], בלי להכנס לזה, אני גם ממעקמי האף כשהם שומעים על התנהגות אינפנטילית ולא מכובדת של שגרירים, מגלגלת עיניים כשמוחאים כפיים בנחיתה, ובאופן כללי, אני די סנובית. 
אז כשהגענו לניו זילנד, עם חברינו היקרים מאמריקי, הסכמנו במעין הסכמה שבשתיקה, שלא נדבר עברית בינינו לבין עצמנו במקומות בהם שורצים ישראלים. החתולי גדל כמה שנים בארה"ב, ואני גאה להגיד, שגם אצלי, ביום טוב, ממש לא שומעים מבטא. אז זה הצליח לנו לא רע. עד כדי כך, שבאחד הטרקים, ניהלנו שיחה ארוכה עם זוג ישראליות צעירות [וסתומות, עצוב לציין] באנגלית. הן לא האמינו לנו שאנחנו ישראלים. היינו צריכים לדבר איתן בסוף בעברית כדי שיאמינו. המידע עבר כאש בשדה קוצים, וכבר למחרת בבוקר, כעשרים מיושבי הבקתה ברכו אותנו לשלום בעברית.
האסטרטגיה המרוחקת שלנו עזרה לנו לערוך מיון וקטלוג מדוייקים למדי ומגמתיים מאד מאד 
, של סוגי הישראלים שמטיילים בניו-זילנד, וכנראה בעולם, אבל לא באמת. החלוקה הראשונית הגסה, היתה לשתי קבוצות, כשבהמשך גילינו קבוצות אקזוטיות נוספות.
ישראלים מסוג ראשון:
רב הישראלים שמטיילים בניו זילנד הם יחסית אמידים. הישראלים מסוג ראשון, הצעירים, המטיילים אחרי צבא, בד"כ מגיעים ממשפחות בעלות אמצעים. וזאת למה? כי ההורים שלהם לא כל כך רוצים שהם יטיילו להם בדרום אמריקה ויחטפו או ישדדו על-ידי הגרילה, או ילכו לעשן כל מיני עשבים בהודו, אז הם מעדיפים לרפד אותם בעוד קצת כסף, ובלבד שיטיילו לאוסטרליניוזילנד. אלה שעשירים יותר, ילכו לעשות קרוס-קאנטרי בארה"ב.
הישראלים מסוג ראשון הם חבורה מפונקת, רעשנית, ובד"כ בלתי נסבלת עד גועל נפש. הם שורצים בBackpackers, מעין מלונות-דרכים ברמה. מי שמטייל עם רכב ומגיע יותר לMotorparks יראה פחות מהם, אבל עדיין, אין מהם מנוס. הם פחות נוטים לעשות טרקים, ויותר נוטים לעבר הערים. הם ילכו מאינטרנט-קפה לאינטרנט-קפה. יש להם נטיה להתקבץ ולהתגודד. הישראלי המצוי מסוג ראשון, לנצח יבוא עם חבר או שניים בני מינו לניו זילנד, ובדרך יתנתק מהם, ימצא חברים אחרים וכך גודל הקבוצה שאליה הוא ישתייך יגדל ויצטמצם כבחורה שמנסה לעשות דיאטה. מטבע הדברים, הם מחפשים זיונים. כשהם כבר מזיזים את התחת שלהם ועושים טרק, זה נראה כמו טיול שנתי. הם יוצאים בקבוצה גדולה, לעולם מאוחר בכמה שעות מהתחזית הכי פסימית שנותנים בLP, התנ"ך שלהם. הם הולכים בקבוצה מהודקת, הבחורים בראש, וכל הדרך מתלוננים שזה סיוט, הבטיחו להם מזג אויר אחר, זה נורא רחוק, ויותר הם נשבעים שהם לא עושים את זה. הם מלוכלכים, קולניים, רעשניים, לנצח יכנסו לבקתה לישון שעתיים ושלוש שעות אחרי כולם, נשמעים כמו עדר פילים גורר רגליים ומרשרש שקיות. אתם מבינים? רב המטיילים פורשים לישון מוקדם. כי כבר חשוך, וקמים בחמש בבוקר כדי לנצל את השעות הטובות של היום להליכה. אבל זה לא מדגדג לבבונים האלה את הקצה. אז לא פלא שמטיילים מן העולם שונאים אותנו, גם אני שנאתי אותנו כשהייתי שם. אם רוצים להמנע מלהתקל בישראלים מסוג ראשון, פשוט אל תצאו מהבית. אבל אם רוצים למעט ככל האפשר בהתקלויות, יש להפקיד את הLP בעת הנחיתה ולא להתקרב אליו יותר עד רגע העזיבה.
ישראלים מסוג שני:
זוגות צעירים. בד"כ אחרי נישואין או בירח דבש, בלי ילדים. הם מאד נחמדים, שקטים, נעימי הליכות, נחבאים אל הכלים, ממש לא מחפשים חברה. [והאמינו לי, אני ממש לא מדברת עלינו, למרות שאנחנו נופלים די בקלות תחת הקטגוריה] עסוקים בעיקר בלחרוש את ניו זילנד לאורכה ולרחבה ברגל. דווקא הייתי שמחה להכיר כמה כאלה, אבל בד"כ יש להם אלרגיה קשה לישראלים מכל סוג ומין. לא שאני מאשימה אותם. יש כאלה שאפילו מדברים בינם לבין עצמם אנגלית 
, רק שיעזבו אותם בשקט.
יוצאים מן הכלל:
-- תת קבוצה חתרנית זו התגלתה יום אחד בטעות. מדובר בהומואים. כן כן. הומואים. הם נוסעים בד"כ בגפם [אחרת הם לרוב פשוט נופלים תחת הקטגוריה של ישראלים מסוג שני] בחורים שקטים ונעימים, שמוצאים להם חברים לנסיעה בדמות בחורים מקומיים. אבל אחד בכל פעם. לא מתגודדים, לא מרעישים, מטיילי-ערים בעיקר. תופעה מעניינת.
-- ישנה קבוצת ביניים, מין יציר כלאיים של שתי הקבוצות הגדולות. מדובר בזוגות צעירים מאד בטיול אחרי צבא. ממש נדירים, אבל כנראה שהיצור הכי נחמד מהבחינה הזאת. הם עושים טרקים, הם ידידותיים, הם לא מתגודדים, הם כיפיים ואנרגטיים.. חפשו אותם.
-- זוגות עם ילדים. לא נתקלנו. אבל ליאו נשבע שהם שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
מדינה שיש בה מקומות עם שבעת אלפים מילימטר בשנה. כן כן, שבעה מטר גשם. מדינה שבה אין צנרת מעיר לעיר, ואין מוביל ארצי, כי פשוט לא צריך; והם חוסכים מים. אנה אנו נושאים את פנינו?!
