ביום ראשון הוערתי באכזריות בשעה שמונה בבוקר (בעצם, לא. מסתבר שניסו להעיר אותי עוד פעמיים לפני כן, מה שלא עבד, ואפילו לא טרחתי לזכור זאת) ע"מ לארוז את עצמי ולצאת לבזבז את שארית החופש היקר בצפון הארץ, תוך שיטוטים חסרי מעש ובהייה בצמחים. עניין שבשגרה.

לאחר עיכוב קטן קטן בעקבות הצורך לשים את הבהמה המשפחתית (יצור נורא ותהומי בצבע חום-כתום, במשקל של קרוב לעשרים קילו ובעל אוזניים מתנופפות ותאוות דם בלתי נשלטת) אצל הדודה, למשמורת, יצאנו בחדווה ובגיל לכיוון לא נודע כלשהו. לאחר מס' לא מבוטל של שעות נסיעה משעממות, הגענו לזכרון-יעקב.

[סליחה, זה לא מדויק, אבל מה לעשות, כבר כתבתי את הפוסט ואין לי כוח לשנות באמת. לפני זכרון עצרנו בעין השופט; מעיין קטן ונחמד לפי תיאור ההורים שלי, אפיק יבש ושומם לפי העובדות. מסתבר שיש מיתון וסגרו את המים.]

זכרון, ללא כל שמץ של ספק, היא מקום משעמם כמו נהר הסטיקס בתקופת יובש. אתם יודעים מה יש בזכרון?

גלידה. בזכרון יש גלידה.

הוריי! נסענו קרוב לשלוש שעות בכדי לאכול חלב קפוא למחצה מלא בחומרי טעם וריח.

ממש ממלא את הלב בתחושת הישג אופורית.

לאחר שמלאנו את כרסינו במיטב הגלידות במקום, נסענו לעיר משובבת נפש ומעניינת עד מאוד- עכו.

בעכו יש המון דברים מעניינים, ואף עוד יותר עובדות מרתקות עד דום לב!

הידעתם כי עכו היא בין הערים היחידות בעולם שמערכת הביוב שלה ממוקמת על פני הקרקע, וניגרת באופן לא מבוקר לכל עבר? הידעתם כי עכו ישנה? הידעתם כי מסביב לעכו ישנן חומות אבן? כן! לא יאמן! גושי אבן עצומים וחסרי כל תכלית! בחיי!

חוץ מזה, האוכל בעכו הצליח להוציא אף לי- אדם שגדל על אוכל של התחנה המרכזית בת"א- כל תאבון.

מקום הבילוי מס' אחד בעכו הוא "שווארמה חמודי"-

שווארמה תוססת, צעירה, גרוּבית וקוּלית, שם מבלים כל צעירי העיר לילות פרועים. טוב, לא. סתם ניסיתי להכניס לפוסט את התמונה.

לעכו ישנה מערכת אקו-ביולוגית מעניינת ויוצאת דופן במיוחד.

עכו היא המקום היחיד בעולם בו חיים לוויתני פלדה!

לוויתני הפלדה הם בע"ח ענקיים, הניזונים מילדים ערבים קטנים, הנמשכים ללוויתן בעקבות זוהרו יוצא הדופן.

בעכו חיים גם דגי הפיתה. דגי הפיתה הם זן מעניין במיוחד של פיתות, שפיתחו זימים וסנפירים פנימיים, ומבלים את זמנם במים, בציד אחרי חומוס.

חוץ מזה, ישנים את מוכרי מיץ הרימונים- החיה הנפוצה ביותר בעכו. ניתן למצוא עד עשרה כאלה על כל מטר מרובע. מוכרי מיץ הרימונים הם זן מיוחד של ערבים, שהשתלב- בתהליך גנטי יוצא דופן- עם עץ רימונים. מוכרי מיץ הרימונים מציעים לכל עובר אורח כוס ממיץ הפלא שהם סוחטים מהרימונים שגדלים מבתי השחי שלהם. פלא העולם השמיני, ממש.

בתום הבילוי הסוער בעכו פנינו לכיוון הצימר- מבנה טמפלרי [לא טמפלַרי, טמפלֶרי] ישן ויפהפה, שהוסב לבית הארחה מקסים וצבעוני, מרוהט בטוב טעם, עם טלוויזיה בלווין, מטבח וג'קוזי.

מה אני אגיד לכם, לבקתה המזדיינת הזו יש ריח של פרות.

ובכלל, לכל האיזור [בית-לחם הגלילית, למי ששואל] יש ריח של פרות. זה ממש גורם לי להתגעגע לאוויר האגזוזים הצח של המרכז.

ובכן, כאן אסיים, בכדי לא להלאות אתכם בפרטים מיותרים.

אדיוס.

(נ.ב- יש לי את סלמון הספק, ויש לי את סלמון הספק!)

אתם יודעים, לאמא שלי יש מעין הרגל- או יותר נכון, אובססיה- מוזרה. כל פעם שאנחנו בצפון, היא מכריחה את כולם לנסוע לחצבני, ולשוטט שם בחוסר מעש מוחלט במשך שעות. בטח בשביל לבדוק אם כבר בנו על המקום המחורבן קניון, או משהו.

לאחר ארוחת בוקר מפוקפקת שהוכנה ע"י בעלי הצימר [מי, בשם האלים, מכין חביתה עם פטריות משומרות?!] יצאנו לכיוון הנחל המדובר.

בכל מקרה, גם בחצבני- הפלא ופלא- אין כלום!

כל מה שיש שם זה מים קפואים כקרח, פטל וקוצים. ולא סתם קוצים. קוצים שנורא נהנים להתקע לאנשים בבהן הקטנה ברגל, לעומק של כמעט ס"מ, ולא להסכים לצאת גם אחרי דקות ארוכות של משיכה מיוסרת החוצה. נהדר. חוץ מזה, גם המים לא משהו. הם קרים להחריד ונמצאים בכל מקום. הם נורא נהנים להכנס לכם לסנדלים, שגם ככה לא רציתם לנעול ועשיתם זאת רק בשביל לא להרטיב לגמרי את הנעליים, ולהרטיב לכם את כל פלג הגוף התחתון בכלל.

אחרי מסלול הליכה של שעתיים, אמא החליטה שדי לה, והלכנו את כל המסלול בחזרה- במקום ללכת דרך השביל המהיר לחניון, שלוקח עשרים דקות. פרקטי להחריד, אני מוכרח לציין.

מה גם שאחרי הליכה של שעות במים, הגוף נוטה להתקמט ולהראות כמו שזיף מיובש [או קשיש עם אקזמה], והקוצים שפשוט נמצאים בכל מקום בכלל יוצרים מראה מלבב של מסננת שעבר זמנה.

לאחר המסע המאלף בנחל הגועש כאפגני גידע שאכל יותר מדי חומר משלשל, יצאנו שוב לבית לחם, עד שבדרך שמתי לב לתגלית- ישנו ישוב על שמי! הכבוד!

עצרנו, איך לא, בכדי לצלם את השלט המצביע לכיוונו-

-ועוד שלט נחמד לא פחות.

לפתע, שמתי לב לתגלית הנהדרת ומשובבת הנפש ששכנה על ערימת סלעים לצד הדרך- שפני סלע!

אהההה!!!11

שפני סלע הם דבר חמוד להחריד, ונראים, באופו כללי, כמו שרקן שלא הקפיד על דיאטה במשך זמן רב מדי.

מה שכן, השפנים עוררו את התיאבון שלי, וכך נסענו חזרה לבית לחם, למסעדה איטלקית עם אוכל נורא ואיום ומחירים מזוויעים. אני לא באמת אתחיל לפרט פה על התפלות הכרונית של כל מה שאכלנו שם,כי באמת שזה לא מעניין אם אתם לא מבקרי מסעדות.

וזהו, בעצם, היה היום השני.

חוץ מסרט בלילה על צופן דה וינצ'י, כמובן. תמיד מהנה לצפות באנשים עם תסביכי גדולה שטוענים לתיאוריות קשר.

הידעתם כי התימנים האסלים התיישבו בדרום פרובנס, בנו כנסיות גות'יות עם מלכודות אולטרה-טכנולוגיות ושמרו על הגביע הקדוש, שהוא, בניגוד לכל ההשערות, איננו גביע כלל, אלא אם כי נוסחה עתיקה להגדלת החזה באופן טבעי שנמסרה לעם בידי ישו עצמו, שבכלל היה בן דודה מדרגה שניה של מרים המגדלית, שהייתה אשתו באופן לא רשמי בזמן שהוא דפק את יוחנן מהצד, והאפיפיור היה עסוק בלהשמיד טמפלרים [לא הגרמנים, הצלבנים] שנהגו ללכת באופן קבוע למועדוני חשפנות אפגניים ולכתוב משפטים הרבה יותר מדי ארוכים על תיאוריות קשר?

בבוקר היום השלישי התעוררתי, והדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה התגלית הנהדרת- כל פלג הגוף העליון שלי מכוסה במעל עשרים עקיצות אדומות ומגרדות!

האושר!

ניסיתי שלא לגרד את עצמי למוות במשך ארוחת הבוקר והאריזה.

כשבאנו ללכת, לפתע גררה אותנו בעלת הצימר לתוך ביתה, שגם הוא מזמן ההתיישבות הטמפלרית, ושקומתו התחתונה משמשת כמוזיאון טמפלרי.

מה מלהיב היה הגילוי כי הצימר שהתאכסנו בו שימש בעבר כדיר חזירים של המתיישבים- שאגב, היו לא פחות ולא יותר מאשר כת נוצרית גרמנית, הדוגלת באידיאולוגיה הנאצית, ובאה בכדי להכין את הארץ לביאת המשיח, ואיתו העם הגרמני כולו. או שטות כזו.

אחרי ההסבר המאלף והבהייה בתמונות של סניף ההיטלר-יוגנד המקומי על רקע הצימר, שינענו עצמנו לכיוון חוות התבלינים- חנות תבלינים ענקית ומעלה ניחוח, שאף חולה אסטמה לא יצא ממנה חי.

עכשיו יש לי המון תה אמיתי וטוב, כיאה לבריטי [וניו-זילנדי] החי בגלות.

אחרי שמיצינו את האופציות המקומיות, אמא החליטה שהיא רוצה להגיע ליריד אורגני ביישוב קרוב. ביריד האורגני היו הרבה יותר מדי אנשים יחפים עם שיער ארוך שאוכלים דברים כמו סושי צמחוני או גלידת סויה [סליחה, ירון, זה לא אישי. ואתה לא הולך יחף ממילא] ומכינים מנורות דקורטיביות מדלעות.

מה שכן, היו שם החידושים המבריקים ביותר בתחום ה... א... דברים האורגניים, כגון-

נעלי עור שלא עשויות מעור, אלא מליבּוֹת תפוחים רקובות שעברו מחזור בתהליך טבעי!

מחשב אורגני, שעשוי מקליפות אבטיחים ופועל על אנרגיה אורגנית המיוצרת מתפוחי אדמה!

ואיך לא, כלב אורגני, עשוי כולו מסויה!

הטכנולוגיה של היום, בחיי.

לאחר הביקור ביריד נמאס לכולנו מהאוויר בריח הפרות והנוף הירוק, וסוף כל סוף יצאנו חזרה- לאחר, איך לא, עיקוף קטן דרך זכרון, בשביל עוד גלידה.

וזהו, גבירותי ורבותי, היה הבאמת פוסט הראשון בתולדות הבלוג.

הוא לא משהו, אז מה.

אני אשכרה [אחושרמוטהדוגריראסמילפניםאחושילינגכוסברה] כתבתי פוסט!

פוסט!

-מזיל ריר באקסטזה-

וסלחו על התמונות הנוראות, אבל זו לא אשמתי; אמא שלי סחבה מצלמה מהעבודה שלה, וכשלמצלמה שלך יש שתי אופציות עיקריות- לכבות ולהדליק- זה אומר משהו על האיכות שלה.

בכל מקרה, היו לי עוד כמה דברים לכתוב עליהם, אחרי שסיימתי לפענח את כתב היד שלי ולהעתיק אותו לכאן.

רק שאני לא זוכר מה הם היו.

אה, כן. קודם כל, אייקון.

אני לא אכתוב על אייקון, מהסיבה הפשוטה שהוא היה מעניין מדי.

אתם מבינים, אסור לכתוב על דברים מעניינים; זה מוריד את כל הרעיון של בלוג חסר פואנטה. חוץ מזה שדישה באירועים חברתיים שצלחו לא עוזרת במאום.

אז אייקון היה כיף.

איירון שף.

קודם כל, תנו לי להתרעם באיחור על הורדת איירון שף מלוח השידורים של ערוץ שמונה.

שנית כל, תנו לי להתרעם על התחליף העלוב להחריד לסדרת הקאלט הגאונית הזו- איירון שף אמריקה.

מה, לעזאזל, החרא הזה?!

איירון שף אמריקה?!

לעזאזל! כמה נמוך אפשר לרדת?!

אפילו לא טרחתי לראות את הזוועה האמריקנית הזו, מחשש שהמוח שלי יהפוך לצ'יזבורגר או משהו בסגנון.

בחיי. כל הקסם של איירון שף נעלם.

אמריקאים מטופשים.

[וזה, רבותיי, היה קטע שבא באיחור של שנתיים.]

מה, זהו.

נמאס לי.

ומי שיקרא, יקבל נקודה!**

חנות מזכרות בעכו

**אין כפל מבצעים, הנחות, או כל שימוש לנקודות

עריכה ומסר תת-הכרתי: תראו מייטי בוש, תראו מייטי בוש, תראו מייטי בוש!