שרה בצבעים

אז אני דיילת. זה כמעט רשמי, נשארו כמה בירוקרטיות בסגנון צבאי ומדידת חצאיות.

טירונות של חודשיים תגיע אל קיצה בטקס רשמי בבסיס האם לקראת סוף השבוע ואף נקבל כנפיים מהודרות כששיערנו מתוח ועל שפתנו אודם אדום, סבתתי ובוהק.

אבל אין לי זמן להתעסק בלטפוח על עצמי על השכם, באכילת ניצחון או בניסיונות להרדם בשביל להיות רעננה לפיק אפ בשתיים בלילה כי אני מתגעגעת.

חשבתי על זה ובהסתכלות על החיים כמאפייה, פרספקטיבה אופטימית יחסית ומקדשת פחממות, געגוע הוא הדובדבן שעל קצפת הציאניד המעטרת את הקאפקייק הקרוי פרידה. והוא תקוע לי בגרון.

היימליך, מישהו?

אני לא מזהה את עצמי. מאדם הנוטה להתכרבל בנוחות הפכתי ליצור תזזיתי ולא שליו. 

וכמה לחיבוקים.

כמו דוב איכפת לי מקולקל.

קשה לתאר אותו, את הגעגוע. הגוף שלי מרגיש כמו ארץ אוכלת יושביה. הוא מגרד מבפנים, גורם לי להתהפך ולרטון וקורא לי לפעול. 

לקפוץ על הרגליים, לצעוד באסרטיביות עד לביתו של א', מושא געגועיי, ובמהלך מלא תמרונים ותחכום לאזוק אותו למריצה ולגלגל אותו איתי לכל מקום.

רק לכמה שעות עד שיעבור.

או, בגרסא היותר כנה של המשפט הקודם, להניח עליו את הראש לרגע, לעצום עיניים ולנוח מהמירוץ הזה וההתחפשות למישהי חזקה.

אבל! 

- כאן חייבת להיות תפנית אופטימית כי מצאתי את עצמי מוחה לפתע דמעות שאני מנסה להדוף באומץ כבר כמה ימים -

אולי העננים יעזרו. יש להם סגולה כזו, הם גורמים לי להאמין בקסם.

ובנימה אופטימית זו אני אלך לנמנם לפני טרילוגיית האיפור-שיער-עקבים באמצע הלילה.

מי יתן ותהיה לי טיסה אופטימית ושמחה ושמחר בקלפי, אי שם בשש בערב אחרי 15 שעות ערות, אני אתקל בכם, קוראיי הלא קיימים, וכולנו נצביע מרץ ביחד.

ויהיה שלום עולמי.

ואני אתמיד בשיעורי בלט.

ולסלרי יהיה טעם של ריסיס.

אמן.