* לבשתי שמלה. מנצנצת, חסרת חזייה, תכשיטים, איפור כבד ונעליים שבינינו, לא היו מי יודע מה נוחות.
* מי ידע שהשכבה שלי יכולה להראות ככה- כולם היו כל כך יפים אתמול (אבל שזה לא יטעה אתכם- אני עדיין לא מתה במיוחד על מרבית מהאוכלוסיה הזו). כל כך הרבה נצנצים, אפילו על הבנים(=
* אנשים מהשכבה קוראים אצלי בבלוג. נהדר. אבל מילא, אם אתם כבר פה- אז לפחות תגיבו לי.
ועכשיו בלי נקודות. ההתחלה היתה קצת מוזרה. קומיקאי נכה בכיסא גלגלים עלה למופע סטנד-אפ. המופע היה צולע לחלוטין- הוא דיבר מהר מידי והבדיחות שלו היו מצחיקות ילדים בכיתה ב', לא אנשים בגילנו. אניווייז, אחריו עלה לבמה איזה תימני אחר (ככה הוא הציג את עצמו) ודווקא היה משעשע בהרבה מקודמו.
אז נכון, עפו המון בדיחות עדתיות, והוא אפילו הגיע למסקנה שאחד מהשכבה הומו (מה שסיפק לו הרבה חומר לשאר המופע) אבל היה נחמד בכלליות.
כ2 דקות לאחר המופע ראיתי את השכבה נוהרת בהמוניה אל עבר הכניסה- הסיבה הייתה מוצדקת- אוכל חם. והיינו רעבים. אז חיכיתי שכל ההמולה תגמר ולקחתי לעצמי איזה קובה קטן ועוד משו שנראה בלתי מוסבר.
השתיה זרמה בקצב, למרות שאלכוהול לא היה (חוץ מאשר אלה שהתחילו עם הברמן, אעככם אעככם, פולינה ואורלי). היו פרישייקים מוזרים ומוגזים. אבל הם היו טעימים והמלצריות רקדו איתנו בעודן מחזיקות דליים של הדרעק הזה, מלאים בקשים- מי היה מאמין שבאמת שתינו משם.
בהתחלה לא התחברתי לכל העניין של הריקוד והמוסיקה. לא הרבה רקדו ואני- לא יצאתי למסיבה ובאמת רקדתי מאז כיתה ו'-ז' בערך. מה לעשות- אני לא בנאדם של מסיבות (טעות שהוכחה אתמול).
החלטתי שאין לי מה להפסיד. אז ארקוד, מקסימום אחזור לשבת אם לא אהנה.
התוצאה- רקדתי כל הערב כמו מטורפת. היה כל כך בנזונה! הוצאתי כל כך הרבה מרץ וכל כך נהניתי, אלוהים ישמור!
למרות שהייתי מלאה נצנצים (אפילו במקומות שלא חשבתי שהם יגיעו אליהם- דבר שגיליתי בשירותים של אותו מקום), הדבר לא מנע ממני מלהסתובב חסרת כל דאגות, חסרת נעליים (וחזייה...חחחח שקט.) נדבקת לכל ס"מ מהרצפה עליה דרכתי, דבר שנגמר בכך שצבע הרגליים שלי התאים עצמו לשמלה- גידלתי לעצמי סוליה שחורה, דביקה, ומלאת נצנצים.
רקדתי כל כך הרבה עד שנטפתי מים. עד שכאבו הרגליים כמו לאדעת מה. עד שלא היה אכפת לי להרוס את האיפור, התסרוקת וכל מה שהיה עליי! התמלאתי לחלוטין בנצנצים, זיעה ומרשמלו ונהניתי מכל רגע! באמא'שלי!
רקדתי אפילו לצלילי מוסיקה מזרחית. הרבה מזרחית. מי היה מאמין? שמו אפילו שיר ברוסית. אבל רק שיר אחד. זבלים.
הפסקות השתייה היו מרובות. הגוף שלי ספג כל כך הרבה נוזלים. אני בשוק שהשלפוחית שלי לי עצרה אותי ולו לרגע וצעקה "אני אתפוצץ! אני אתפוצץ!" היא החליטה להיות נחמדה.
רקדנו. רקדנו. עשינו הפסקות שתייה והזעה קבוצתית במפרסת של האולם ואז המשכנו לרקוד. מי ידע שאצליח לרקוד כל כך הרבה מבלי להביך את עצמי (חוץ מאיזה ציץ, שאוקייז'נלי איים לקפוץ החוצה).
לפתע הכריזו כי האוטובוסים מחכים לנו בחוץ בעוד כ10 דקות. זה ביאס. הנשף נגמר לנו מהר מידי.
לא הספקתי להתחכך בכל מי שרציתי (הרשימה כללה רק את דקלה, אנה, ספיר, אילנית, טלי, רון, איגור ובוריס), אבל לפחות איי הד דה טיים אוב מיי לייף.
כ70% מהערב הייתי יחפה. כך גם הלכתי לאוטובוס, כך גם יצאתי ממנו והלכתי מכיכר הבאר הבייתה. יחפה לחלוטין. עם המזל שלי- אני בהלם מוחלט שלא הצלחתי לדרוך על דבר מה שיגרום לי לכאבי תופת. אולי זה בגלל שגידלתי לעצמי סוליה קשיחה, שחורה, דביקה ומנצנצת.
כשהגעתי הבייתה, הרגליים כבר הרגו אותי. אני חושבת שעשיתי שם פי 10 יותר כושר מאשר בחדר כושר עצמו. החלטתי כי אני לא יכולה להכנס למיטה עם כל האיפור המרוח, הנצנצים שכיסו אחוז ניכר מגופי והסוליה הנ"ל. אז הלכתי להתקלח. המקלחת נראתה גם היא כמו השמלה שלי אחרי שיצאתי ממנה- שחורה ומנצנצת. פור קריינג אאוט לאוד, היו לי נצנצים אפילו שם (!), יו נואו וור. מקווה שנפטרתי מהם במקלחת שארכה כחצי שעה בעודי מקרצפת את עצמי עד כדי כאב כדי להוריד את כל הזוהמה שנדבקה אליי במהלך הערב.
לסיכום- מעולם לא נהניתי ככה. אפילו העובדה שאני לא יכולה לעמוד יותר מ5 שניות על הרגליים בשלב הזה שווה הכל.
ועכשיו, אלך לי לשקוע בדכאונות של גיל המעבר לאור העובדה שעדיין לא עיכלתי את זה שנשף הסיום שלי היה אתמול. והבגרות האחרונה בהחלט (מלבד המועד ב') תהיה מחר. ואני זקנה. וסיימתי תיכון. בלאט.
בוהו...=(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
