אבל לא הבייתה (כמובן), אלא לפה. לבלוגספירה.
עד עתה הייתי אצל קרובי משחה באשדוד ומכיוון שבת דודתי (בת ה24) מתנהגת כמו ילדה קטנה וחטטנית- לא יכולתי לעדכן מפאת הפחד כי היא תקרא בבלוגי. אני לא רוצה משפחה פה.
בכל מקרה, שהינו אצלם בדיוק 3 שבועות. שזה 3 שבועות יותר ממה שרציתי. הם מטורפים- סבתא חייבת לדעת הכל ולטריף אותי בנוגע לדרך התזונה שלי בכל דקה מייגעת ביום, דודה שלי צועקת כל הזמן שהיא לא מרגישה טוב, בת דודה שלי מחטטת בחיים שלי, מתנהגת כמו ילדה קטנה ולומדת הרבה (מה שמנע ממנה לבדר אותי) ודוד שלי שישן מרבית היום, נוחר, צועק שאשתו תכין לו אוכל ומרעיש המון דווקא בדקה שבה הצלחת להרדם.
אכן, החיים שם לא היו קלים. נשברתי לא מעט פעמים. רציתי הבייתה, עדיין רוצה, אבל שם זה היה אחרת. אתמול עברנו לרמת גן, חברים של הוריי טסו לחו"ל והיו נדיבים מספיק על מנת להשאיר לנו את הדירה המרווחת שלהם לשבועיים. יש פה יס, פרטיות ואין אנשים שמנסים לגרום לך לאבד את שפיות דעתך.
אני לא מתה על הרעיון של לדבר על המלחמה הזו, הנושא כבר חרוש. אני רק יכולה להדגיש שאני נורא רוצה לחזור הבייתה, לבלאגן שלי, לחברות שלי ולחיים שהיו לי לפני שברחנו מכרמיאל.
ההורים שלי רוצים לטוס לחו"ל לקראת אמצע אוגוסט, ומכיוון שקשה לי להאמין שכל זה ייגמר עד אז, אני בספק אם אחזור הבייתה לפני סוף אוגוסט- תחילת נובמבר.
אני רוצה לקנות מתנות לכל מי שחגג יומולדת, אני רוצה לצאת לפרנקלין, לשבת בפארק עם חברים על נרגילה ולצחוק על החיים, כמו שהיינו עושים לפני כן. זה חסר לי.
אני לא אוהבת לשבת על התחת כל היום מבלי לצאת, אבל זו המציאות. אין לי פה חברים, אני לא מכירה את העיר ואין דבר שאוכל לעשות בנידון.
כל כך הרבה כבר התגייסו, כל כך הרבה עומדים להתגייס בקרוב, זה גורם לי לחשוב על הגיוס שלי. הוא אמנם ייקרה רק בסוף אוקטובר, אבל זה קרוב. איך אראה במדים? איך ארגיש בתור חיילת? איזה תפקיד יהיה לי? האם אני מסוגלת לעכל את זה שאין יותר חיי תיכון? שמעתה והלאה זו תהיה מסגרת צבאית ואח"כ אלוהים יודע מה? קשה לי עם זה.
מצבן אותי שכל כך הרבה כבר חזרו לכרמיאל ואני לא. ההורים פשוט עקשנים מדי. אני יודת שזה מסוכן, אבל אני רוצה את הבית שלי...
בכל מקרה, אני פה (רמת גן) עד הודעה חדשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
