אני מרגישה שעבר לפחות חצי יום, למרות שעכשיו רק 1 וחצי בצהריים, וזה כי התעוררתי ב6 בבוקר, כדי לחכות שעה ורבע מול לשכת משרד הפנים כדי לחדש את הדרכון (אבא התעקש להסיע אותי בדרך לעבודה בנהריה).
בזמן שקראתי את "זה" של סטיבן קינג להנאתי, הקיפו אותי 50 חתולים, אישה שמאכילה אותם וגדוד זבובים רעב בעקבותיהם. בהחלט היה נחמד לקרוא בחום הדביק, עם זבובים דביקים עוד יותר, מוקפת בחתולים שמסתכלים עלייך במבט של "אני יודע שהרגע האכילו אותי, אבל בובה, אני יכול להריח את הסנדוויץ' בתיק שלך, ככה שאל תעבדי עליי!" במשך כשעה ורבע.
כשנכנסתי למשרד הפנים, אחרי ציפייה שעייפה אותי עד אין קץ (ועם זאת תרמה להתקדמות ניכרת בספר) גיליתי למרבה ה"הפתעה" שתמונת פספורט אחת ישנה מגיל 16 וחצי לא מספיקה. מה גם שהמנוולים רצו 220 ש"ח כדי לתת לי דרכון חדש. ידעתי שלטוס לחו"ל זה יקר, אבל 220 ש"ח על ספרון עם תמונה שלי?! גנבים! לכו תאכילו ת'חתולים בחוץ עם הכסף הזה.
נאלצתי לשים פעמיי אל מעבר לרחוב הסואן (כבר ב8 ורבע בבוקר) על מנת להצטלם. ולא, לא עשיתי גבות לפני כן, לא הסתרתי את כל הלחץ הניכר על פניי ואף לא טרחתי לישון מספיק בלילה. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היו התוצאות של התמונה הזו.
חזרתי למשרד הפנים (השומר כבר זיהה אותי, לא תמיד סימן טוב, יותר סימן של "ילדה, תמצאי חיים") וחיכיתי עוד שעה וחצי (קוראת את הספר כמובן) כדי לקבל דרכון מאיזו פקידה שמנה, ג'ינג'ית ולא נחמדה בכלל.
סופסוף יכולתי ללכת הבייתה. אך אבוי, עתה היה עליי למצוא אוטובוס באמצע רמת גן שיגיע למקום חפצי. למזלי הייתי מוכנה מראש. אצתי רצתי לתחנה של קו 67 באמצע רחוב ביאליק ונסעתי לדרכי. בדרך הנהג הסיע אותי לכל מקום שהוא לא הרחוב שלי בטענה של "חכי ילדונת, עוד מעט נגיע". כן, הגענו. ואז המשכנו לנסוע, כאשר מראה הבתים החוזרים ונשנים על עצמם התחיל להסריח לי. צעקתי קצת על הנהג וזה הוריד אותי באיזה שביל (שוודאי לא הייתי רוצה ללכת בו באמצע לילה שקט) ואמר "לכי בשביל הזה, הוא מתחבר לרחוב שלך". מה שהוא לא טרח לציין זה שהשביל מתחבר לרחוב שלי אחרי 80 רחובות אחרים, שגם אליהם הוא מתחבר. מזל שהיו אנשים טובי לבב לכוון אותי.
ושוב, בבית הזה אין הרבה מה לעשות. האייסיקיו טוגו לא עובד משום מה, לאכול לא מתחשק לי והתוצאה היא שהציפורניים שצימחתי לעצמי במשך כ4 שבועות צבועות עתה באדום-בורדו כזה של נשים זקנות. אני גם הולכת לשטוף רצפה עוד מעט, אתם יודעים, הדובדבן שבקצפת הלוק הרוסי-משהו שלי.
נו, לפחות לא הייתי צריכה ליווי מבוגר או חתימת מבוגר על הדרכון. כי אני חוקית!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
