ביומיים האחרונים הצלחתי להוכיח את התואר שלי של "האישה העקומה בתבל" מחדש.
אז לא, לא דפקתי ת'אוטו ברברס, הגעתי לאילת במקום לקריית שמונה או כל סטריאוטיפ אחר, פשוט הייתי עצמי יותר מהרגיל.
הכל התחיל לפני יומיים, כשהצלחתי לשפוך על הרצפה חצי שקית של דגנים, מה גם שבאותו יום החלקתי על התחת אצל אורלי בעודי מנסה להתיישב כראוי על הכורסא שלה בסלון, שניות לאחר מכן כמעט שברתי את הראש כשהחלקתי במדרגות (הראש בסדר אגב, אבל הרגל עדיין כואבת).
יום למחרת, אתמול כלומר, נסענו (אני, אורלי ורותם) לאיזו מסעדה איטלקית בביג סנטר של נהריה. החלטתי שהאווירה במסעדה לא שטותית מספיק, אז התחלתי משפריצה מי קרח על אורלי ההמומה. זו האחרונה לא נשארה חייבת ומיד החלה מטיחה בי קוביות קרח (אחת מהן אף כוונה בדיוק מירבי לתוך החזייה שלי). אם עד לאותו רגע רק חלק מהסועדים ישבו ובהו בנו, אז שניה לאחר מכן כל הראשים כבר היו מסובבים לכיווננו.
הסיבה היא שכשאני במצב כפית רציני (וכן, מלחמת קרח עם חברה יכולה להביא אותי לאחד כזה) אני לא מתייחסת לסביבה כאל דבר ממשי. ישבתי וצחקתי במשך כ5 דקות, ואז, כדי להפוך את הצחוק שלי למעט דרמטי יותר, נשענתי אחורה בניסיון לתפוס את נשימתי. אך לא את הנשימה תפסתי, כי אם היכרות אינטימית ביותר עם פינה שנונה של הקיר הקרוב.
זה כאב, זה הרעיש, הלסת חרקה, העיניים יצאו מהמקום וראיתי כוכבים מנצנצים למשך כמה שניות. אחרי ההלם וההשפלה הראשוניים התחלתי ממררת בקול אודות הכאב. וזה בהחלט כאב. הצמחתי דרך פלא (או שלא) כדור בייסבול קטן בחלק האחורי של הראש, שלא בדיוק תרם לשינת הלילה שלי.
והיום, הצלחתי לפזר שקית בוטנים לאורך כל החדר שלי, את ארוחת הצהריים לרוחב המטבח ואת עצמי לרוחב הסלון- בעודי מנסה לשטוף את הרצפה (מנקה ארורה, החליטה להיות חולה).
מתי יגיעו ימים טובים מאלה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
