אמא שלי אישה מצחיקה, היא טוענת שכשהייתי קטנה- הייתי כ"כ מכורה לתוכנית "גינת ההפתעות" שרציתי לצבוע ת'שיער לבלונד ולהחליף את השם למיכל.
מה הלאה? קלטות סקס פרועות בשילוב עם סמים קלים? כדברי פיש, אני לא פרובוקטיבית מספיק כנראה.
"בוגדים" בריאליטי טיוי זו אחת התוכניות המגוחכות ביותר שיצא לי לצפות בהן. במיוחד הפרקים בהם נאדים זקנים בני 66 מבקשים מהמנחה לעקוב אחרי החברה הפורטוריקנית שלהם, כשהיא בת 36 בכלל, בעודה מבלה עם מלכות דראג בעלות נטיות לאלימות.
וול, כנראה לשוגר דדי שלך יש מספיק כסף גם כדי לממן אותך וגם כדי לדעת מה את עושה בכל דקה שאת לא איתו. רק חבל שאת נראית כמו זונה זולה בעודך קופצת על מכסה המנוע של המאהב שלך (שזהותו המינית בהחלט מעלה שאלות רבות) והחצאית שלך כל כך קצרה שנאלצים לצנזר את הסצנה הזו.
תלבשי תחתונים בפעם הבאה, אישה.
פינת הקיטש להיום:
מדהים שלי, אני כל כך מתגעגעת אלייך... שונאת שאני לא רואה אותך כל כך הרבה זמן.
(עכשיו אתם יכולים ללכת להקיא)
עוד הוכחה שאמא שלי אדם הזוי:
את כל כלי המיטה הלא משומשים (יכולתי לומר חדשים, אבל עוד מעט תבינו למה לא השתמשתי במילה הזו) האישה ריכזה אצלי בארון. מה שאומר שכ70% מהארון שלי מלא זבל רוסי ואת שאר המקום תופסים הבגדים שלי.
כלי המיטה האלה שוכבים שם זמן שנראה כמו נצח. בכל פעם שאני נתקפת חשק להחליף מצעים באמצע הלילה (וזה תמיד קורה באמצע הלילה), אין באפשרותי ללכת לקחת מצעים נקיים, שכן אלה שוכנים בארונם של ההורים. שישנים זה מכבר.
אז בנונשלנטיות הרגילה שלי, שאומרת שאני מסתכנת ועולה על הפוף שלי כדי להגיע למצעים במקום לקחת את הכיסא שבחדר- ואז נופלת, שוברת כמה חפצים בחדר ויוצאת עם ברכיים פצועות, אני שולפת את אותם מצעים "חדשים" מהארון שלי.
המצעים האלה הגיעו איתנו עוד מאוקראינה. על רובם מצויין תאריך הרכישה. דצמבר 1983. כשעוד לא הייתי בתכנון אפילו.
23 שנים החרא הזה שוכב מבלי שייגעו בו, אז כשאני סופסוף מראה אור יום לאותן פיסות בד חדשות-ישנות, אמא מתעצבנת.
כנראה בתכנון שלה לתת להן להרקב עוד 23 שנה ורק אז הן יהיו מוכנות לשימוש.
לכו תבינו. היא צריכה להודות לי שאני נוגעת בכלל בדברים המזוויעים האלה. בחיי שלרוסים אין טעם- הכל כ"כ פרחוני וצבעוני. ממש התקף אפילפסיה מודפס ישירות על חתיכת בד.
החופש (או ליתר דיוק, ההתבטלות) הזה עלה לי הון תועפות. ביזבזתי את כל הכסף שלי. ככה זה כשאתה יוצא כל יום לפאבים/מועדונים/בתי קפה/סנוקר/כל מקום מזדמן אחר כדי להפיג את השיעמום שבישיבה בבית.
עכשיו אני מרוששת, יושבת כל היום בבית ולא עושה כלום.
אולי בגלל זה אני כ"כ רוצה להתגייס כבר. בגלל השיעמום הזה.
זה היה פוסט סתמי.
מעין "היי, אני עדיין פה!" כזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
