נעלמתי. ובצדק. תחילה היו אלה ה"מעריצים" שניסו כל הזמן לברר מי אני. אלה היו מאוד מטרידים.
אח"כ הגיע הצבא. טוב, הצבא היה רק קטליזטור, כתבתי קצת וגם זה נעלם.
ולבסוף הגיעה העצלנות. פשוט נמאס לכתוב. חשבתי שאת סופי השבוע אוכל להעביר בדרכים הרבה יותר מעניינות מלשבת מאחורי מסך ומקלדת ולהקיש בקדחתנות.
אז כפי שהבנתם- סופי השבוע שלי לא גוזלים ממני את כל הזמן (למרות התירוצים החוזרים ונשנים). חזרתי.
Back (not) for good.
מה חדש אתם שואלים? (או שלא, כי מי פה באמת מכיר אותי?) וול, היום אני 11 חודש בדיוק בצבא (אחח הצעירות) וכבר נמאס לי. המקום הזה יכול לדכא אפילו ילדות בנות 4 שהרגע קיבלו את הברבי שחלמו עליה. המפקדים לא משו, האנשים לא משו וההיגיון מעולם לא עבר את שערי הש"ג.
קשה להאמין שילידי 89 נכנסים ברגעים אלה למסגרת הזו. בהצלחה שיהיה לכם, תשתדלו לא להתאבד בהמוניכם. זה יהיה קשה.
ברמת העיקרון היה זה עדי (הבויפרנד הנוכחי) ששאל למה אינני כותבת יותר, ולא הייתה לי תשובה. התגעגעתי לזה בהחלט. התגעגעתי להתחכמויות המיותרות שלי, לתגובות המתחכמות שלכם ולבלוגים אחרים.
ובחזרה חדה לצבא. (אני מזהירה, הכתיבה תהיה קצת מבולבלת, קפיצה מנושא אחד למשנהו). מחר מתחיל חודש עמוס. טוב, חצי חודש (כי את החצי השני ביליתי בגימלים ורגילות. היה טוב). יש תרגיל מטורף, כולל חלקים ופיזיים והרבה קשיים מנטליים. ביניהם חזרה הבייתה בימי שישי ולא בחמישי. כמה טירונות מצידם.
יש סיכוי שבדיוק בגלל התרגיל הזה יהיה זה הקטע האחרון שתקראו החודש לפחות, שכן אני אבוא תשושה. ומדוכאת. ועצבנית. כי זה מה שהצבא גורם לי להיות. נא להבין ולהזדיין בסובלנות.
אני בטוחה שיהיה לי משו יותר מעניין לכתוב בקטע הבא. אין לי מוזה עכשיו.
צ'או.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
