Pyramid Texts

בוקר טוב בלוג,

הרבה זמן לא עדכנתי. איזה יופי. התקופה האחרונה שלא עדכנתי בך יום יום היתה שרק נכנסתי לתקופה יפה באיטליה שנמשכה כמה חודשים. אין לי כל כך מוזות לכתוב לך, אין בי כבר עצב או כאב להעביר לך. אין בי ריקנות שמתבטאת במילים או מחשבות רעות.

אני לא אשקר, יש וקורה רגעים שאני נזכרת ומתגעגעת בכל המזוודות שהשארתי מאחורי, אבל אני יודעת שזה רק געגוע, ולא רצון. כבר למדתי להבדיל בין השניים.

נכון שהיו פוסטים יפים לפעמים, אבל אני כבר לא כותבת, אני עושה. ממש עושה. היה לי קצת קשה בהתחלה, אבל למדתי לקבל גם את הטוב בחיי ולא רק את הצער. יש כאלו שאומרים שאני מכחישה, מדחיקה, אני לא מסכימה איתם...אני מתמודדת עם הצלקות שלי יום יום, אבל למדתי שהעולם הוא לא שחור לבן, ואין דבר כזה רע וטוב, והמטרה היחידה שלהן היתה להזכיר לי שעלי לשנות נתיב בחיי.

יש כאלו שאומרים שהם לא מכירים אותי יותר, ולטובה. הכל התחיל מאז שלקחתי על עצמי החלטה לאהוב את עצמי ולמקסם את הרגעים שלי באשר הם, ולא לחכות לקורדינטת זמן ומיקום על מנת להיות מאושרת. השתחררתי מכל כך הרבה כבלים שאפילו מתועדים כאן כל כך הרבה.

זה התחיל בשינוי חיצוני גדול, לקחתי אלף שקל בוקר אחד והחלטתי לבזבז אותם על עצמי בתל אביב ושם שיניתי את כל המלתחה, התספורת, האיפור. התחלתי טיפול פסיכולוגי והייעוץ האקדמי שלי גם תפס תאוצה. התחלתי לצאת עם אנשים שלצערי הזנחתי איתם את הקשר למען אנשים שלא ממש החזירו לי את התמורה. יצאתי גם עם כמה גברים לקבל אומדן, עד שיום אחד הייתי באמצע דייט ובעודי מרחפת ולא בשיחה בכלל, שמעתי קול קטן שאומר לי - מה אני עושה פה בכלל? למה אני מחפשת את זה? אז הבנתי פעם ראשונה בחיי שאני לא צריכה גבר כדי שארגיש טוב עם עצמי. למען האמת, התחיל להיות לי כל כך טוב עם עצמי, שבכלל לא רציתי קשר. למדתי להנות מהסביבה שלי, ולאהוב את עצמי מבלי שאיזה סמרטוט יאהב אותי על מנת שאהיה על תקן אמא שלו. אני רוצה לומר לך שזה מרגיש נפלא. קמתי והלכתי בלי לעשות חשבון.

התחלתי תהליך עם עצמי להקשיב לרעשי הרקע האלו שכל הזמן סתמתי בטענה שאין לה הצדקה או שורש. אבל אני כבר מעט חודשיים הולכת עם האינטואיציה שלי בלבד, ואני חייבת לציין שבצורה אירונית, דווקא ההחלטות האלו לא אכזבו אותי לרגע אחד. עם הזמן אני לומדת להקשיב לעצמי, לאני הפנימית, ואני מגלה כל כך הרבה.

אני מגלה את עצמי מחדש. אני לפתע מתחילה לעשות מה שמרגיש לי נכון, ולא מה שנראה לי נכון.

למרות שהאנשים שהיו קרובים אלי אכזבו אותי, לקחתי את זה למקום טוב ולהזדמנות לשחרר את עברי ודרך זה ליצור את העתיד שלי. אני יותרלא מתכחשת, אני מתמודדת, וככל שאני מקבלת עלי את הדברים הפחות טובים בחיי בידיעה שהכל לטובה, ושהכל נועד לנתב אותי למקום הנכון, אני הרבה יותר שלמה עם עצמי וחיי. גם הדברים יותר זורמים, ולמעשה הקשיים מצטמצמים. גיליתי שחייתי את חיי במטרה לנסות לסמן ויים על טייטלים שאמורים היו לעשות אותי בנאדם מאושר, אבל בעצם זה לא היה כך. גיליי שבעצם כל כך הרבה דברים לא סבלתי...אבל סבלתי אותם בגלל שהורגלתי כנראה, לסבול. היה קשה עלי לקבל את גזר דין החיים שעלי לחיותם במלואם כל יום, ולא רק באירועים מיוחדים.

אני יודעת שהייתי צריכה להיות במקום ממש רע עכשיו. חוויתי זמנים לא קלים, והרבה מהמיתוסים שבניתי בחיי התפרקו מולי לרסיסים. אבל כבר לא שבתי לבנותם מחדש. למן האמת, שמחתי על רגעי הכאוס האלו שניתקו אותי מנישה שהייתי בה כל כך הרבה שנים, בלעדיהם אני מאמינה שלא הייתי מוצאת את הכוחות להתחיל הכל מחדש. הבנתי ששום דבר לא יבטיח את עתידי, לא בן זוג, לא לימודים, לא כסף. כל מה שחונכתי להשיג הכי טוב.

שמתי לי למטרה באמת להתחבר לעצמי, להקשיב לקול הזה שדיכאתי אותו שנים, להתחבר לנשיות שלי שאמא שלי והאקסים שלי דיכאו לא פחות. הם מעולם לא נתנו לי להרגיש באמת אישה, שברירית ועדינה, רכה. הם גרמו להרגיש גבר בקשרים שלי איתם ולכן גם שנאתי את עצמי. אני רוצה לומר לך שמאז שהתחלתי לאהוב את הנשיות שלי, ולא לנסות להיות משהו בשביל מישהו, אלא אני אני בשביל עצמי, אני כל כך אוהבת להיות אישה. אל תטעה, אני לא פמיניסטית, אבל אני יודעת עכשיו שמגיע לי להתפנק, מגיע לי לדרוש שמי שיהיה איתי יהיה בעל עמוד שדרה, מגיע לי שיטפח וישקיע בי, בדיוק כמו שאני בו. אתה יודע מה? גיליתי אפילו שזה בסדר גמור שיחזר אחרי ולא ארגיש עם זה רע. האירוניה היא שגיליתי את זה כשיצאתי עם אחרים והבנתי מה זה גבר, ולא סמרטוט.

נרשמתי לסטודיו סי, במטרה להיות בחברת נשים ולטפח את הגוף שלי. יש לי אפילו תזונאית צמודה עכשיו. אם אני לא טועה כבר ירדתי קילו או שניים, סתם כי כיף לי ללכת לשם. התחלתי להתנדב בתיכון שלי ואני מלמדת שם כימיה, וקניתי לעצמי גיטרה חשמלית. התקדמות, לא? אפילו קניתי לעצמי שרשרת שרציתי כל כך הרבה זמן והיתה יקרה, אבל..למה לא? כבר אין לי הוצאות מיותרות. התחלתי גם טיפול הוליסטי שעוזר לי מאוד להתחבר לפנימיות שבי, והמטפלת שלי טוענת שיש לי יכולות תקשור. אני מאמינה בזה. אני מקבלת הרבה סמלים וסימנים, ולאחרונה הרבה דברים שאני חושבת עליהם מתגשמים זמן מאוד קצר לאחר מכן. אני אספר לך עוד סוד, אני מרגישה שאני אף פעם לא לבד ויש לי ליווי צמוד. זה כבר לא חשוב לי אם זה אמיתי או לא, אני יודעת שבשטח זה נותן לי את הביטחון לקחת הזדמנויות שפספסתי בחי. חזרתי לבשל, ואני בשלנית מעולה דרך אגב. חזרתי גם לטפל בגינה, וכל כך הולך לי עד שהרקפות שנבלו שפברואר, עד היום פורחות ויפייפיות. וככה אני מרגישה גם, רקפת שפורחת במאי. אני כבר לא שומעת רק מטאל, אני שומעת כל כך הרבה סגנונות.

לא הזכרתי גם שחזרתי לכל המשפחה מצד אבא, וחוץ מדוד שלי שלימד כאן, גיליתי עוד שלוש דודות וסבא וסבתא שמתים עלי. והאמת לכולם אני מתחברת. יש לי גם בני דודים בגילי, ועם שתיים מהם אני בקשר ממש טוב, אני מרגישה כאילו הן אחיות שלי. כולם כל כך אוהבים אותי שזה מפליא אותי. יש לי דודה ספציפית שממש התחברתי אליה ומצאתי אותה כבאמת מודל נשי להתחקות אחריו.

אני יוצאת הרבה, זה גם מפתיע. אני כבר לא רובצת סופשים בבית. כל פעם משהו אחר...לא מזמן הייתי בהופעה עם חברה, מזמן לא צחקתי ככה. התחלתי גם לבקר חברים, יש לי כל כך הרבה שאני לא מספיקה בעקביות לעקוב אחריהם.

בחופש ראיתי את שולמית..בטוח אתה זוכר. אבל לא אמרנו דבר. אני אמרתי לעצמי שהיקום כבר ינחה אותי למה שצריך לעשות. צדקתי. יום אחריבמקרה בהליכה שוב פעם ראיתי אותה, והיא מסתבר, תתחיל שנה א' שנה הבאה בבר אילן, כמוני. אני לא רואה בזה צירוף מקרים.

ובנוגע ללימודים, אם אתה תוהה, הולך לי דווקא ממש טוב בפיזיקה. אני מקווה להתחיל שנה א' במחלקה הזו. היועצת ללימודים אמרה שכדאי הנדסה..אבל יש לי עוד מפגש אחד איתה. היא אמרה שהחוש האנליטי והלוגי שלי הם הכי חזקים, אבל מהמבחנים שעשיתי עולה שיש לי הפרעות קשב וריכוז. המבחן שאורך שש שעות סיימתי בשלוש וחצי..את הדברים הקלים לא הצלחתי ואת הקשים כן. לא נורא. לקחתי שבוע שעבר אומץ ונרשמתי לעשות כאן אבחון. בחוץ שחיכיתי למלות את הטפסים ראיתי מייל שתלו על הלוח שמישהו כתב על ההפרעות האלו ומה עובר עליו. ומה אתה יודע? זו ממש אני. גם לפי השאלות המנחות שם יש לי תחושה עמוקה שזה זה. התחלתי לחפש על זה ברשת ואני ממש דומה לתסמינים של ADD. אני אפילו בקשר עם מנכלית של עמותה לעזרה. כל כך נחמדה. המזכירה אמרה לי שלא אהיה בלחץ, ההקלות יהיו למבחנים. אמרתי לה שההקלה הכי גדולה עבורי תהיה אם אדע שיש לי את זה. אני יודעת שכל כך הרבה תסכול ירד ממני. אני יודעת שכבר לאף אחד ולא לעצמי יהיו טענות לגבי איפה הייתי שלוש שנים אקדמיות. אני גם אדע איך להתמודד עם זה במקום לתת לעצמי בראש.

אני לא חושבת שפספסתי משהו, חוץ מזה שהבאתי תוכי מאולף הביתה חמוד בשם קוקו, ויש סיכוי שבקיץ אסע לארצות הברית לעשות גם סיבוב במצפי כוכבים בחוף המערבי. נשמע מדליק. אמרתי לעצמי שאם גם אעבור את המבחנים בפיזיקה השנה, אני קונה לעצמי טלסקופ מתקדם, כבר שמתי עין על משהו יוקרתי. הוסיפו לי שעות בעבודה, אחרי שהורידו. איזה נפלא זה. לא ביקשתי בכלל. אני גם בימי ראשון הולכת להרצאות פה בקמפוס על דרכי התמודדות של הבעט"ש. התחלתי גם לקרוא ספרים בזמני החופשי, ודרך אגב, הפסקתי לתמלל. מצאתי דרך ללמוד..אני לומדת דרך ההרצאות של MIT. הרבה יותר קל לי ככה וידאו באונליין. עכשיו אני שמה לב לניתוקים של הקשב וריכוז, וככה זה עוזר לי לחזור לאותה נקודה. הבנתי איזה אנגלית ברמת שפת אם כמעט כבר יש לי. אני ממש גאה בעצמי. אני שומעת הרצאה על מתמטיקה אנליטת באנגלית תוך כדי כותבת בעברית. איזה נפלא זה לא לתמלל. ממש נתתי לעצמי מתנה הסמסטר.

רציתי ליידע אותך שאני גם יותר לא חיה בשביל משהו, אני חיה בשביל הרגע. אסרתי על עצמי לחשוב מחשבות בסגנון "אהיה שמחה כש.." בהתחלה זה היה קשה, אבל זה מצליח, לאט לאט אני מתחילה להטמיע בי את העובדה שהחיים שלי נהדרים כפי שהם, כי אף אחד לא יודע איך הם יהיו. השגרה וההתפתחות שלהם מונחים על תקן תפילה בלבד. הפסקתי לחפש ממזמן דברים שנראים כביכול כטובים לי, אבל בתזמון הלא נכון הם דווקא הזיקו לי. אני חיה מתוך אינטואיציה והבנה, חיה מתוך אמונה באמת שלמה שמ שצריך לקרות - קורה. אני יודעת שאם לא הייתי מקבלת ציונים נמוכים, לא הייתי נפרדת מצרי ואמא לא היתה עוזבת את הבית והכל בתקופה כל כך קצרה, אולי מעולם לא הייתי מגלה את הטוב והשפע הזה שבורכתי בו. אולי לא הייתי מעולם נהנית מהזכות להנות ממה שיש, ולא ממה שיהיה. אני יודעת, שהייתי חייבת משהו כל כך חזק שיטלטל אותי על מנת שאשנה את הגישה והפרספקטיבה שלי לחיים. גיליתי כמה אדם נהדר אני, וכמה מזל יש לי, וכמה השגחה פרטית יש לי. אני חייבת לציין שגם גיליתי את האמונה שלי מחדש. הבנתי שלהאמין זה לא רק לדעת איפשהו שיש ישות ששומרת עליך, אלא זה באמת להרגיש את זה, ולהאמין בזה ולחייך גם כשהמצב קצת רע. זו אני. אני מקבלת כל דבר שבא לחיי, אני לא מאיצה תהליכים יותר, ואני רואה שהיקום יודע עבורי הכי טוב מתי כל דבר יקרה. אני רואה שהאמונה הזו מקלה עלי, כי היא מורידה ממני כל כך הרבה דאגות, אכזבות, תחושות רעות. אני נהנית מהעובדה שאני פרט חסר משמעות וכבר לא מנהלת דברים. אני נהנית כי אני חופשיה לעשות מה בראש שלי, ולא לדחות הכל כשאהיה במעמד כזה או אחר.

מאז שהרבדים הרוחניים התחזקו בי, הבנתי כמה שאני גדולה מהחיים. כמה טיפוסים כבר דחיתי מעלי, אפילו את מתי מהפקולטה שיצאתי איתו, ובאמת שהיה אהבה ממבט ראשון..אבל כבר זהו. אני סומכת על עצמי. זיהיתי אותו וחתכתי. כבר הרבה אנשים מתייעצים בי לגבי אנשים אחרי הם רואים שאני פשוט צודקת, זה מדהים. גם התקשורת שלי יותר טובה עם אנשים בזכות זה. לא יודעת איך להסביר לך את זה, אבל מאז שהסרתי את כל החסימות אלו מעלי, או בתהליך לפחות, אני פשוט יודעת מי עומד מולי תוך דקה. אני מרגישה כל כך טוב עם זה שאני סומכת על עצמי. לא מדוכאת, לא מדכאת. נותנת באמת לאמיתיות שבי לשטוף כל תא ותא שבתוכי. אתה לא בין איזו חופשייה אני עכשיו. חופש שבא כי אני שיחררתי את עצמי. אני לקחתי הפעם אחריות על הדברים עשיתי, אני כבר לא קוראת להם רעים, אני קוראת להם מנתבים. פעם ראשונה שאני אוהבת את עצמי, ככה, את החיים שלי כפי שהם. פעם ראשונה שסירבתי לגברים, ואמרתי להם שאני לא מוכנה לקשר כרגע. אני גם כבר לא שונאת אותם, אני מבינה שהם, כמו בנות שחיות חינוך אמזונות כמוני, הם מקבלים חינוך של ילדים של אמא. בסדר, זו מציאות. צריך לדעת רק להתחק ועד עתה מצליח לי. אבל אני חושבת שמצאתי גבר בנסכים האלו, שבאמת לא מרפה ממני למרות שיודע שאני לא הולכת להשקיע עליו. לא ממש אכפת לו. נחמד, זה רק מוכיח לי את העובדה שכשגבר באמת רוצה לא אכפת לו משום דבר.

כבר לא כועסת על עצמי, גם לא על האלוהים שלי. אני מבינה שיש פשוט נכון ולא נכון לאותו הרגע. אתה מבין בלוג, זו מתנה שקיבלתי מפיזיקה - הרבה תובנות על החיים. הרוחניות שלי יותר מתעצמת כשאני מבינה דרך המדע הטהור הזה כמה הכל בעצם משוגע, וכמה האקראיות חשובה, וכמה הקבלה עצמה מקלה על תהליכים. למתי שזה כמו פונקציה שערך וואי שאלה הוא שאלה כלשהי, אבל ערך איקס התשובה, תמיד תלוי בזמן ובמקום. אין שום דבר החלטתי ואבסולוטי, חוץ מהשאלה עצמה. ככה קל לי לראות את החיים בתור גרף של רולר קוסטר, גרף שתמיד משנה מי מסתכל עליו ומאיפה.

אני יודעת שהחיים שלי, זאת אומרת, רק אני חיה אותם. הבנתי שחוץ מלידה ומוות, הכל זה בחירה ובידי. זה כמו המבוכים הקטנים שמוכרים בשקל לילדים, נקודת המוצא והסיום תמיד אותו הדבר- השאלה איך עוברים את הדרך. במקום להתקע בדרכים ללא מוצא, וראות רק קיר מולי ולקלל ולהתבכיין למה זה קורה לי ושהכל חסום, אני מבינה שזה רמז לשנות את הדרך. לומר אוקיי, ללמוד את השיעור, ולחשב מסלול מחדש. אני ככה כבר חודשיים ותראה מה הרווחתי בזכות החשיבה הזו.

זהו, לבינתיים. אם אתה רק תוהה איך כל זה התחיל...אחרי שחזרתי מקרית שמונה המשכתי לא לאכול ולשתות מכאב, הרגשתי שאיבדתיהכל. יום אחרי הרגשתי כל כך רע שאבא בא ולקח אותי באמצע היום לעבודה שלו לנוח שם. הייתי בחדר הישיבות והתעלפתי. אני לא יודעת מה קרה מאז, קיבלתי הארה רוחנית כלשהי. קמתי בחשיבה שונה, בראייה שונה. הבנתי שרק כשמאבדים את הכל, אפשר להיוולד מחדש. לא הבנתי למה אני כואבת על אנשים שעשו לי רע וחסמו אותי. אז זו היתה תחושה, לא חשבתי שאקבל תאצה כל כך חדה אחרי זה. מאותו הרגע קמתי אדם שונה, עד שחשבתי לדבר עם הרופאה כי חשבתי שהמוח שלי בהכחשה כלשהי. לא הבנתי למה אני מחכה לחיות את חיי? ממש ככה. פשוט לא הבנתי מה כל הזמן הזה עשיתי, למה חיכיתי, למה בכיתי בכלל? על מה ולמה? אז, שהבנתי שאיבדתי הכל, הבנתי שניתנה לי הזכות לחזור לאני האמיתית, בלי כל השכבות האלו שנדבקו עלי והסתירו כבר את הקרניים הפנימיות האמיתיות שלי. הרגשתי כל כך הקלה, בידיעה הזו, שהכל זמני. אחרי שבוע שכל יום רק קיבלתימחמאות כמה אני נראית טוב, וקורנת, ושמחה, ושמעולם לא ראו ותי ככה..אמרתי זובי על ההכחשה, אני ממשיכה הלאה. פחדתי שיגיע יום שאפול ואחזור לדיכאון..אבל, זה לא קרה. הרגשתי את האור הזה, אלומת אור שפרצה מהסדקים האלו שההארה הזו פערה בי. היום לא רק אני נהנית מהאור הזה, אלא גם אחרים.

למדתי לקבל את הטוב. למדתי לראות אותו. זה היה הקושי שלי - לקבל את הטוב, לדרוש אותו ודעת שהוא קיים עבור כולם. למדתי להפסיק להתייסר, להפסיק לחשוב שאלות ומחשבותחסרות תועלת גם אם זה לפעמים מתבקש. למדתי שאני אדם מבורך, ובר מזל, על כלמה שיש לי. למדתי להיות אישה, לאהוב את עצמי, את סביבתי. למדתי לחלום, אבל גם לאזור אומץ לקחת מקומות חשוכים ולהאיר אותם. היה לי קל להיות בחושך, כי לא דרשתי ללמוד להדליק את האור. לומדת ועוד בתהליכים להקשיב לקול הקטן שלי, לתדריכים שאני מקבלת, לסימנים שאני מקבלת מהאלוהים שלי, מהמחשבות שלי שמתגשמות. לומדת לשחרר את כל הביקורת והתסכול והשנאה שהצטברו בתוכי כל השנים האלו. לומדת לקבל ביקורת, ולהפוך אותה לבונה. לומדת לא לפחד מהלא נודע, לומדת להיות קלה, כמו נוצה, להיסחף על זרמי רוח הגורל, אני יודעת שהיא תוביל אותי לאן שאני צריכה להיות.

עד כאן, אני חושבת שזה הרבה ומספיק. מעניין מה יהיה בעדכון הבא.