בבוקר התעוררתי מבין שחלמתי חלום רע. בחלומי כנראה הייתי רע והכניסו אותי לכלא. מן הכלא ברחתי ולהפתעתי לא חיפשו אחריי. עונשי היה לחיות עם הידיעה שמחפשים אחריי. בבוקר התעוררתי ושיחררתי את עצמי עם הידיעה שהכל היה חלום.

משם נסעתי לסחנין. אמנם חיכיתי חצי שעה וקצת לאוטובוס אבל יצא לי להכיר אנשים ממש טובים.

מעולם לא הבנתי אנשים שצוחקים על אנשים אחרים כאילו אין מחר. מעולם לא הבנתי את הצורך הזה לצחוק על שונותו של אחר, איתו או עליו. אפילו אין שם רוע, יש שם רוע. אנשים עלובים- ראוי שיאבדו יד.

המוזיאון הערבי עשה לי רע. אני איני נוטה לכיוון של הכרעות מוסריות. אני נותר עומד כשכף המאזניים מאוזנת. מצב בלתי נסבל אך נסבל מבחירה. אני נהיה אדם טוב יותר מזה כך הבנתי היום, לא ממהר להפיג את סבלי ואת מצפוני הדואב.

מעניין אותי מה אתה רוצה ממני, האם עושה לך טוב להוציא דיבתי ברבים, האם גרמתי לך כל רע? אני רק כותב. מה אכפת לך את כל השאר? האם היותך קורא לי פלצן מתפלצן מוציא איזושהי אמת לאור? האם זה עושה לך טוב? אין לי כל ריב אתך, גם לעולם לא אענה לך יותר, אנשים שכמותך ראוי שיתרחקו מחיי, אני חסר סובלנות כשמתקיפים אותי כך. אני אשאיר את התיבה פתוחה, אתה בטח תגיב, אתה בטח תקלל, אתה בטח תמצא דרכים נוספות להשאיר חותמך ביומני, דע לך זאת- אתה לא תפגע בי, אתה לא תותיר עלי סימן, אתה חסר יכולות והכתיבה שלי לא תוטה בגינך. אף אחד לא מכריח אותך לבוא בשעריי ואני כבר גמרתי לסגור את הבלוג שלי לקוראיי הנאמנים בלבד, עליי לא יפעילו טרור רגשי עוד.

אני מכריז בשנית- אהבה