אתמול אבל בעיקר היום, התחלתי לכתוב את העבודה שלי בסמינר. הנושא שלי הוא מורכב ולו פנים רבות. יש לי כבר את מה שאני רוצה להגידף רק שיש לי כל כך הרבה מה להגיד שלחשוב ולבנות את המבנה של העבודה על הנייר או על הלוח המחיק שלי הרבה יותר מסובך.
אז באופן לא קונבנציונלי בעליל התחלתי דווקא עם המבוא שתמיד תמיד תמיד משאירים דווקא לסוף. לא היתה לי ברירה, המבוא נועד הפעם בעיקר להסביר לי מה אני רוצה לכתוב. אז כתבתי את המבוא. מפת הדרכים עשיתי אותו.
משם התחלתי את המסע הארוך בקצת הסטוריה על התופעה ואז בכתיבת מילון המונחים. עדיף להרחיב בהתחלה, חשבתי לעצמי, מאשר להוסיף תוספות הסבריות שיעיקו על הקריאה השוטפת אחר כך. רק שבמאמצע המבוא נעצרתי. אבל לא נורא, רובו נכתב, הדרך נסללה, עכשיו רק צריך נחישות ורגישות כדי לבנות את היסודות. אחרי זה העבודה כבר תזרום מעצמה.
in me i trust
עוד כמה ימי עבודה והעבודה הזו היא הסטוריה.
ברוכים הבאים למדבר של הממשי.

היום בשיעור ישבתי ליד תהילה.
את תהילה הכרתי בתיכון, היא היתה רקדנית וככזו היתה נפלאה ומהממת.
שמחתי כשפגשתי אותה אחרי שנים, גם גיליתי שהיא שותפה של חבר שלי ללימודים.
היום מצאתי אותה בשיעור אסתטיקה.
התיישבנו ופתאום היא הראתה לחברתה את הרגל שלה.
נגלה שם שריר תאומים מפותח ומהמם.
"מה זה השריר הזה?" שאלתי. הייתי המום מגודלו.
היא אמרה שהיא שונאת אותו כי הוא לא נשי והיא רוצה להיות כוסית.
"את כבר כוסית" אמרה לה חברתה. אני רק הנהנתי בראש בהסכמה, אני הרי מת על שרירים.
"כן, אבל לבנות זה לא יפה כמו לבנים".

הכפיפות הזו של בנות לצווי אפנה מרתיחים את דמי. מי אמר ששרירים של נשים אינם יפים? למה נשים צריכות להיות בצורה מסוימת? והרי אם כל המטרה היא למצוא חן בעיני הגברים- מה בדבר אלה שחושבים אחרת? ששרירים הם דבר יפה! האם אני לא גבר? למה דעתי לא נלקחת בחשבון?

כל השאלות הן רטוריות- אין צורך לענות עליהן.
כן, גם אני קורבן אפנה, גם אני עברתי התניה סקסיסטית פטריאכלית דכאנית- הן לגבי נשים- והן לגבי גברים- וזו העבודה שלי במגדר.

כבר יומיים לא כתבתי. הפוסט הקודם שלי לא זכה לתגובות, כמו רוב הפוסטים הטובים שלי, זה אולי בגלל הגיל הממוצע של קוראי הבלוג שלי. או שמא זה בגלל משהו אחר. מאכזב למדי. הפוסט הזה נכתב ברגע של השראה.

בכל אופן, אתמול בשתיים בצהריים התחלתי ללמוד למבחן שהיה לי היום בתשע. מבוא להסטוריה של נשים ומגדר בעת החדשה. זה היה המבחן האחרון שלי לתקופת המבחנים הזו ואתמול עוד הייתי 10 דקות בפאניקה שלא אעבור אותו, כבר הסתכלתי ביומן לראות מתי מועד ב' שלי. כשראיתי שאין מצב שאני עושה אותו מתישהו ביולי במועד ב' יומיים לפני מבחן ענקי שיש לי שם, גם הוא במועד ב' התעשתתי. בדיוק דיברתי עם שותפתי ללימודים על חופש, על בחירה, על מטריקס ועל שאין חירות ללא תודעת עבדות כשהבנתי שהכל תלוי בי.
הסערה עברה על פניי, נכנסתי לשדה, ממש כמו בחוויית רוקי שלי, והבנתי, כמו רוצה לומר, התחוור לי שאני הולך להצליח במבחן הזה. ואני אלמד אליו עד שאדע כל מה שיש לדעת. ולקחתי אותה ביחד איתי.
בלילה בדירה שלה דיברנו על בטחון עצמי. היא טענה שהיא עושה לעצמה טיפול אישיות בעזרת הדברים שהיא לומדת בפסיכולוגיה, אני לעומת זאת, דיברתי איתה על תהליך החיברות ועל כך ש"בטחון עצמי" הוא לא יותר מאשר שתי מילים עמוסות משמעויות עמומות שאיננו יודעים עליהן דבר ושניתן לפרקן לגורמים שלהם קראתי "תרגולות" וע"י כך לקבל גישה ל"בטחון העצמי" הזה למעשה.

חרשנו יפה. מה שהיה ממש טוב זה שישנתי אצלה. זה היה סטארט אפ מטורף, קמתי היום כמו נמר בעשרים לשמונה במקום לקום בשבע כשאני בבית ונסענו עם האוטו שלה.
זה מדהים. יש אנשים שאין להם תודעת זמן. הם לא יודעים מה זה המאה ה- 17, או ה- 18. כמו שסיפרתי אז על הילדות ביפו שאני מלמד. הסוציולוג שבי קפץ. מה אני קיבלתי שיש בי ידיעות מסוג זה, ומה חסר בתהליך החיברות של אחרים שאין בהם דברים שהם ממש כמו אויר בשבילי. לעומת זאת, מה חסר בי שיש באחרים. בי למשל היו חסרים כמה שלבי חיברות בכל הנוגע לתפיסת הלימודים  שלי. לי למשל לא היה ברור כשעשיתי בגרויות, למשל במתמטיקה (בפעמיים שעשיתי) ובסטטיסטיקה באוניברסיטה (בשלוש מתוך הארבע פעמים שעשיתי) שצריך לפתור את כל התרגילים הקיימים כדי להצליח. היו לי מחשבות אחרות בנושא.
כלומר- בשביל לדעת דברים, בשביל להצליח בהם, זה לא רק עניין של שקדנות, החיברות שלנו קובעת על מה נחשוב ואיך נראה את הדברים ולבסוף גם כיצד נפעל בנושאים בהם אנו מתעסקים.

היום בדרך לאוניברסיטה קיבלו את פניי שלטי : אריק העם איתך, תמשיך
איזה יופי היה לראות את השלטים האלה, הם עשו לי טוב.
סוף סוף הרגשתי שייך לעם הזה שכל הזמן מדברים עליו. תחושת שייכות מילאה אותי פתאום. כי עד עכשיו לא הרגשתי שייך.
לא למשאל העם שהעם כל כך רוצה, לא לעם עם הגולן ולא לשאר עמי ישראל השונים, אבל היום, הו היום הרגשתי שאני שייך לעם.

סוף סוף אני מרגיש שייך לעם.
תמה תקופת המבחנים