באקט של רגע לבשתי היום את החצאית שלי היום לבצפר.
לבשתי אותה על הג'ינס שלי. אחר כך בדקתי בלי ג'ינס.
החזרתי את הג'ינס- הוא הרחיב לי את המותן וגרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי.
בלי "המותן הנוסף" המותן שלי צר ונראה "נשי" מדי בחצאית, דבר שלא היה לטעמי.
באמירה שלי במגדר, לפניה ואחריה, לא חשבתי שאעז לבוא לאוניברסיטה עם החצאית שלי.
היום באקט של רגע, יומיים לפני סיום הלימודים הפתעתי את עצמי.

אני אוהב לחוות תחושות. אני אוהב להטביל את עצמי בהן, לפתוח את האזניים, לאמץ את העיניים ולהריח את מחשבותיי תוך כדי הסתכלות על מבטיהם התמהים/מתפעלים של אחרים.

בעבודתי על ההגדרה של מטרוסקסואליות גרסתי שרמת הביקורת באוניברסיטה תהיה גבוהה יותר מאשר "בחוץ". היום להפתעתי גיליתי כי טעיתי בכך שלא הנחתי אפילו שרמת הביקורת באוניברסיטה תהא בממוצע שלה זהה לזו שקיבלתי בחוץ.
ההנחה שלי התבססה על המחשבה הראשונית בנוגע לסוג האנשים שנמצאים באוניברסיטה. סוג מסויים מאד.
היה ראוי לחשוב על כך קודם. הופתעתי מכך שפספסתי את המחשבה קודם.

מסקנות להמשך (כתיבה):
1- תחושות קשורות לבגד אותו אנו לובשים- - הבגדים מבנים את תחושותינו העצמיות- - הזהות העצמית שלנו נבנית בתוך עולם בו הבגדים הם שחקן עיקרי כמו שאר השחקנים. יותר ממה שניתן לחשוב מלכתחילה.
2- נשים כופות על עצמן דיאלקטיקה של חשיפה מול הסתרה. הדבר מתקיים בד בבד עם בושה. נשים מעצבות את אישיותן עם שחקנים מרכזיים כגון: הצורך להסתיר את עצמן (מבושה), הרצון לחשוף את עצמן (לחץ חברתי, שלא לומר אלימות סימבולית נוסח בורדייה)- וככה, ברווחים בין כל השחקנים האלה, ועוד שלא מניתי פה את כולם, מתעצבת דמותה של אישה.
**לדבר על העיצוב הגברי זה לא רלוונטי כרגע. אבל יש לכך משמעות בכל הנוגע לגבר המטרוסקסואל.

לשאר העבודה על הגדרת מטרוסקסואליות- קליק
(הגדרת דיאלקטיקה (להמונים): ניגודים, משיכה לשני הכיוונים באותו זמן, יוצר בילבול, משהו כמו <ּּּ @ ּּּ>)

כבר יומיים שאני לא הולך לאוניברסיטה, גם מחר זה לא יקרה, הרצפה שלנו במטבח רותחת והשכן התלונן על נזילה. אז סגרנו את השיבר ומחר אני הולך להיות גבר גבר ולהיות פה עם השרברב. ומה עשיתי היום? ראיתי כל כך הרבה סטר טרק כמו שמזמן מזמן לא עשיתי. בשבועות האחרונים אני מסתובב עם הרבה בני נוער במסגרת המחקר שאני עושה על רוקי. הצפייה שלי במסע בין כוכבים הבהירה לי כמה דברים חשובים שמתקשרים האחד לשני בחקר האירוטיקה החברתית. זה מצחיק, אבל הכל מתקשר בצורה כלשהי לפוסט הנוכחי, זה שכתוב פה למטה, על מטרוסקסואליות. חשבתי לעצמי מתי לפרסם את החלק הרביעי (יש חמישה)... עכשיו זה זמן טוב,

קריאה של הקטע לפני פירסומו הבהירה לי כמה דברים על אישיותי, אתם מבינים, כתבתי את העבודה הזו כדי להבין דברים על עצמי ויצא והבנתי יותר ממה שתכננתי. אני מאד גאה בעבודה הזו.

 תהנו.

מטרוסקסואליות (הגדררות)

מטרת פרק זה היא לבחון את המושג "מטרוסקסואליות" בצורה ביקורתית ולהציע בו רמות חדשות של העמקה. נראה כי בעידן בו הגדרה היא עניין של משא-ומתן ורייטינג, הגדרת המטרוסקסואל חוטאת קודם כל בחטא השטחיות.

מטרוסקסואליות. אותו גבר הטרוסקסואל, איש העיר הגדולה, שאוהב לטפח את גופו ולפנק את עצמו במותגים. אלה הם בדרך כלל המאפיינים שניתן למצוא בחיפוש אחר הגדרת המטרוסקסואל. יחודו של המילון האורבני (urbandictionary.com) הוא בהגדרות הרבות שהוא מספק לכל ערך בתוכו שאותן הוא מעמיד לדירוג הגולשים. אציג כעת מספר הגדרות למטרוסקסואל מתוכו:

1- A straight man who embraces the homosexual lifestyle, i.e. refined tastes in clothing, excessive use of designer hygiene products, etc. Usually is on the brink of homosexuality.

Mike has become a metrosexual after shaving off his stubble and using expensive skin products to soften his cherubic facial features. (הגדרה זו זכתה למירב קולות הגולשים).

2- straight male with close ties to urban life and vanity. Also has narcistic tendancies and slight homosexual overtones.

3- Someone who adheres to homosexual tendencies but declares their sexual orientation to be heterosexual (supposedly( .

דוגמה נוספת, מקיפה יותר, ניתן למצוא באתר salon.com :

The typical metrosexual is a young man with money to spend, living in or within easy reach of a metropolis — because that's where all the best shops, clubs, gyms and hairdressers are. He might be officially gay, straight or bisexual, but this is utterly immaterial because he has clearly taken himself as his own love object and pleasure as his sexual preference. Particular professions, such as modeling, waiting tables, media, pop music and, nowadays, sport, seem to attract them but, truth be told, like male vanity products and herpes, they're pretty much everywhere.

"מטרוסקסואליות" הינה הגדרה חדשה יחסית. המונח נהגה לראשונה בשנת 1994 ע"י העיתונאי הבריטי מארק סימפסון ע"מ לתאר גבר עירוני עם חוש אסתטי חזק (שנטייתו המינית היא עניין משני) והמשקיע זמן וכסף במראהו ובאיכות חייו ושהוא-הוא הטיפוס אליו מכוונים מגזיני האפנה. רק מאוחר יותר הובהרה נטייתו המינית של הגבר המטרוסקסואל כהטרו למעשה. זאת, עפ"י הוויקיפדיה באינטרנט, עקב חדירת התרבות ההומוסקסואלית למיין סטרים האמריקני, טשטוש הגבולות שנוצר והצורך בשיומו והפרדתו של הגבר ההטרוסקסואל המתואר מהגבר ההומוסקסואל.

הבעיה עם ההגדרות שהוצגו כאן, כפי שנטען בתחילה, היא בשטחיותן. לא רק זאת, גבר המחפש את עצמו בין מאפייני המטרו, סביר אמנם שימצא בהם מספר מאפיינים להזדהוּת אך עם זאת, לא יוכל להתעלם מכך שהמאפיינים אינם מקיפים את זהותו. בכדי לפשט את דבריי אשווה אותם לפמיניזם הצבעוני בו אין זהות אישה (פמיניסטית) אחת דומה לזהות אשה אחרת, או במילים אחרות- המדובר פה על פוליטיקה של זהויות. המטרוסקסואליות ה"קלאסית" מדברת בשבח המעמד, הכח והיוקרה: גבר עירוני, בעל ממון מן המעמד הבינוני-גבוה, המקיף עצמו במותגים המסמנים אותו כבעל איכות חיים. המטרוסקסואליות ה"צבעונית" אם תרצו, תטען שזו הקלאסית היא למעשה שטחית, פוגעת, סקסיסטית ושוביניסטית במהותה; כל אלה מכיוון שגבר המנסה לאפיין את עצמו כמטרו נתפס ע"י החברה למעשה כגבר שיש בו צד הומוסקסואלי, כלומר שצידו ההטרוסקסואלי אינו שלם (Is not in tact). יש להבין שההגדרה אינה עומדת לבדה, אלא נבחנת דרך פילטר הומוסקסואלי המשפיע על תפיסתה. לא רק זאת, ההגדרה הקלאסית תשמש מנגנון הדרה לְגבר שהיותו מטרו לא יכול להימדד בַּצורה הכספית הנדרשת והנובעת מההגדרה הקלאסית. מטרוסקסואליות קלאסית היא קודם כל לגברים אמידים. גברים שאינם אמידים לא יוכלו למצוא את עצמם שם מלכתחילה כשמדד הכסף הוא סף הכניסה. סקסיזם הוא קידום דעות קדומות המבוססות על סטריאוטיפים מגדריים. בהיות הגדרת המטרוסקסואל כה שטחית, השימוש בה הופך לסקסיסטי-מתוך-בורות (ignorant-based-sexism) ועל כן "שוביניסטי" (אך כנגד גברים) במהותו, הן מצד נשים והן מצד גברים. בנוסף, בעוד אצל חלק מהנשים (והגברים), הגדרת גבר כמטרוסקסואל היא מחמאה, החלק האחר תופס זאת כמילה המסמלת בעצם גברים שטחיים בהכללה. מטרוסקסואליות נתפסת לרוב בנשימה אחת עם שטחיות, נהנתנות ו"ראש קטן" (במובן של אדם הדואג רק לצרכיו האישיים).

בצורתה הנוכחית, המטרוסקסואליות היא חסרת חשיבות ותוכן רגשי ואמיתי ומשמשת יותר כסטיקר זרחני למתלהבי ולמחדדי לשון למיניהם. אולי בעצם זה לא עניין של הגדרה אלא עניין של ביטוי עצמי. המילה "מטרוסקסואל" מתחלקת לשניים. המילה הראשונה "מטרו" אמורה להיות מובנת במשמעותה הקלאסית- עיר, ולהלן- הגבר העירוני. אחד המאפיינים של עיר מטרופולינית לפי ג'ייקובס, הוא הרב גוניות של האנשים הנמצאים בה. רב גוניות הנמדדת בצורה הטובה ביותר ברמות אי ההכרות בין האנשים. רוב אנשי העיר הגדולה, התושבים והעוברים בה, זרים אחד לשני לחלוטין וזהו אחד מגורמי המשיכה הגדולים ביותר של העיר הגדולה למעשה (Jacobs, 1964).

ברצוני לטעון שאם כבר מטרו-סקסואליות אז מטרוסקסואליות כמטרופולין פנימי של רגשות, מאוויים, משיכות, אינטריגות ומחשבות המוּצאים לחופשי. מטרוסקסואל הוא אחד המבקש לחשוף את רגשותיו ושאינו יהיר כלפי אחרים ובעיקר לא כלפי נשים. מטרוסקסואל אינו מוציא בהכרח הרבה כסף על בגדים כמו שטוענת הטעות הנפוצה ועם זאת, אפשר לראות את הרצון בטיפוח עצמי דווקא כמאווה פנימי, אנושי ומקובל הקיים אצל כל אחד מאיתנו, בין גבר ובין אשה, שקיבל דרור בַּגבר- ואם על כך יגדירו גבר כמטרוסקסואל, אזי יש לראות בו כמושא לקנאה. בנוסף, יש לשלול את השימוש בְּמושג "הגבר הרגיש" שהחל מתפשט במחוזותינו. הוא  מייצג לכאורה זן "חדש" של גברים, כאלה המדברים על רגשותיהם, ובעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה עם עצמם ועם סביבתם. למעשה זהו בסך הכל סיווג נוסף, תיוג נוסף איתו צריך אדם להתמודד בשדות החברתיים של חייו ושבעצם התקיימותו מתייג בצורה סקסיסטית את שאר המין הגברי כ"לא רגיש" בהשוואה לגבר ה"חדש" שהוא כן רגיש. מכיוון שדווקא הגדרת המטרוסקסואליות היא עניין של משא ומתן בימינו- בדור האינטרנט והרייטינג- אין יהיה זה מיותר להפריך, לכאורה בצורה בנאלית אך בכל זאת- חשוב לעשות זאת, את הטענה שגברים הם אינם רגישים או רגישים פחות מנשים. למעשה, מטרוסקסואל מתאמן בלהוציא מהארון רגשות ומחשבות במצב חבוי אך שלבטח תמיד היו שם. ניתן להסיק, שהרחבת ההגדרה, בַּצורה שהוצעה, ואף בדרכים נוספות שיתווספו בְּעתיד המו"מ, תגרום לגברים רבים, בהינתן שהאישי הוא הפוליטי, למצוא את עצמם כשייכים בה בעוד שהמונח הטרוסקסואליות, המספק מסגרת אחת בלבד של משיכה מינית לבני המין השני ותו לא, תאבד מהרלוונטיות שלה עקב היותה בלתי מספקת.

ותוספת מאוחרת(4.2007): עקב היותה בלתי מספקת בעידן ה- 2.0.

            חלק שלישי ולפני אחרון של האמירה שלי במגדר. הפוסט הזה דחוס במידע סוציולוגי ויכול וידרוש קריאה שניה. עם זאת, הוא מאד קריא , מאד פנימי , מאד רגיש ובעיקר- מאד חושפני, אולי מהחשופים שהבאתי פה בכמעט שנתיים שאני כותב יומן אלקטרוני. לעתים התלבטתי כמה חושפני אני צריך להיות או שלא, בכל זאת מדובר על עבודה לאוניברסיטה של שתי נקודות. אחת מאמירות הבסיס בפמיניזם אומרת בצדק שהאישי הוא הפוליטי- כלומר- מה שעובר עלי עובר לבטח על נשים רבות אחרות, אם לא על כולן. אני חושב שדווקא הפרסום של הקטע הזה כאן הוא מוצדק יותר מהצורך לפרטיות כי הוא יכול לתת שירות, שלא לומר- תמיכה, להרבה גברים וגם- לתת לנשים סוג של מראה על התנהגותן בתחום הרומנטי מיני.

הפוסט לא באמת ארוך.

time is my everything

תיאוריה: גופמן ומיד

בין שאר נושאי מאמרו המפורסם, מדבר ארווינג גופמן ב"הצגת העצמי בחיי היום יום"  גם על ניהול רשמים (גופמן, 1959). גרגורי סטון אמר שבגדיו של אדם מעידים על מצב רוחו. גופמן לעומתו, שם את הדגש על הרושם שהם יוצרים. בגדים או הבעת עליזות לא ילמדו אותנו כיצד יפרש אותם אדם אחר טוען גופמן, ולכן אנו עמלים כדי לתמרן ולתקן רשמים שיצרנו- זהו ניהול רשמים. עוד טוען גופמן, שבעת דו שיח, שבו התפיסה שיש ליחיד על עצמו ממלאת תפקיד חשוב, עלולה השיחה להיקטע  בדרך "מביכה ומבלבלת; אפשר גם שהמצב יחדל להיות מוגדר" ושהמשתתפים יחושו תחושת אי נוחות וזוהי תוצאה של שיבוש נקודת המבט של פעולת הגומלין החברתית.

מִיד טוען שישנם חלקים בתוך ה"עצמי" שבאים במגע רק בינם לבין עצמם. אנחנו מחלקים את "עצמינו" למספר "עצמים" כשאנחנו בקשרים עם אנשים שונים ובמצבים שונים. בקטע הבא אדגים כיצד מצב זה הגיע לידי ביטוי דווקא במצב אינטימי ביותר.

התסריט של תמי

את תמי הכרתי בקבוצת דיבייט. אל המפגש הגעתי מוקדם בכדי לא לאחר ובכדי לראות מיהן הנפשות הפועלות. התיישבתי בכסא לידה במסדרון שליד הכתה וחיכיתי שהכתה תתפנה מהשיעור שקדם לנו. בינתיים הצטרפו עוד ועוד חברי קבוצה. מהר מאד התחלתי בשיחה עם תמי, שהתבררה כבחורה כלבבי; מעניינת, מצחיקה, מושכת והשיחה איתה נמשכה וזרמה גם בזמן המפגש ושבסופו ביקשתי ממנה את הטלפון שלה. יום למחרת נפגשנו והלכנו לבית קפה. הפגישה היתה מוצלחת, בסופה התנשקנו והיה ברור שניפגש שוב.

יומיים לאחר מכן היא הזמינה אותי לביתה.

באותו ערב ידענו בוודאות שאנחנו נמשכים אחד לשנייה והרגשנו חופשיים להביע את זה.

תחילה דיברנו בזמן שישבנו על הספה בסלון. אחרי כן המשכנו את השיחה תוך כדי שכיבה. מאוחר יותר הגענו לחדרה. גם שם, דיברנו ודיברנו, היה לנו מעניין וכיף יחד ומלשבת במיטה עברנו לשכיבה. השיחה שלנו, שארכה שעות זכורה לי כמרתקת. את המצב האינטימי אליו הגענו בשיחה פירשתי כאישור- רציתי לקחת את הדברים לאט, ההכרות עם תמי היתה לי מעניינת יותר מאשר האפשרות ליחסים מיניים בשלב המוקדם הזה, לא הרגשתי צורך למהר ופירשתי זאת לעצמי כסימן חיובי. רציתי להכיר אותה ולהתקרב אליה לאט. "יש זמן" אמרתי לעצמי; התנשקנו, התחבקנו והמשכנו בשיחה שלנו. שאלתי אותה אם היא רוצה שאשאר לישון אצלה. היא אמרה שזה מוזר לה שגבר יבוא לישון אצלה כל כך מוקדם- כוונתה היתה לסקס- אמרתי לה שאני לא רוצה לקיים איתה יחסי מין כי אנו בשלב מוקדם. היא מצידה אמרה שגם היא לא מעוניינת כרגע ושזה "בכלל לא על הפרק" מבחינתה. היה זה מצב של תיאום ציפיות שלאחריו הרגישה נוח מספיק כדי להזמין אותי להישאר. המשכנו לדבר בכיף ובסך הכל דיברנו 4-5 שעות.

בשלב כלשהו היא שאלה אותי פתאום "תגיד, אתה בכלל נמשך אלי?". השאלה שלה היכתה אותי בתדהמה עד שלא הצלחתי לחשוב כלל על תשובה. עוד מספר רגעים של שקט עברו ביני לבין עצמי עד שסוף סוף הבנתי- נעלבתי מהשאלה.

נעלבתי מפני שלהבנתי, אם היא שואלת את השאלה הזו, סימן שהיא לא קולטת את מידת המשיכה שלי אליה המתבטאת דווקא בכך שמעניין אותי יותר לדבר איתה ולהכיר אותה מאשר לקיים איתה יחסי מין בשלב הזה ושהמסרים שאנו מחליפים בינינו בענייני משיכה ומין אינם אחידים. לא רק זאת, אפילו דיברנו על יחסי מין. אז מאיפה הגיעה השאלה הזו?

לפי גופמן, הפרט נוטה להתייחס לאחר עפ"י הרושם אותו הוא מעורר. אותו הרושם הוא כעין הבטחה עתידית לכוונותיו ומעשיו של השני. כל סטייה מהרושם עשויה להתפרש כהולכת שולל. במקרה שלי, ניתן להניח כי תמי תפסה את רצוני להישאר כמביעה את משיכתי אליה ואף כ"הבטחה" ליחסי מין למרות שהבהרנו את הכוונות קודם. ברגע שזה לא קרה היא שאלה אם אני נמשך אליה, שאולי בעצם זוהי הסיבה האמיתית שיחסינו לא הרחיקו למקומות מיניים יותר. במילים אחרות, תמי שאלה אותי אם אני בעצם משקר לה וזו הסיבה בגללה נעלבתי. מעבר לזה, מן הצד שלה, כנראה שיחסי מין דווקא כן היו על הפרק ואז אני הוא זה שהרגיש שהוּלך שולל.

שיתפתי אותה ברגשותיי, שחזרתי את יחסינו מן הרגע הראשון והראיתי לה  (וגם לעצמי) שהשאלה שלה כאילו מתעלמת מכל מה שהספקנו לבסס- עניין הדדי, אך ראשית כל- משיכה. או אז הגיע תורה: "אני פשוט לא רגילה לזה שבנים לא רוצים לשכב איתי מיד, אתה כל כך שונה מכל מה שאני מכירה. אני רגילה לזה שאם הגעתי למיטה, הבחור ירצה לשכב איתי, ואיתך זה שונה, אנחנו מדברים ומדברים; ובגלל שאתה כמו שאתה התחלתי לפקפק בעצמי". הקשבתי לדבריה והרצתי את כל השיחה הזו בראשי בשנית. רציתי לבדוק האם אני אותנטי בדבריי. האם קידְמת בימתי תואמת את אחורֵיי קְלעַי או במילים אחרות האם פי וליבי שווים, והאם אני באמת נמשך אליה כמו שאני טוען, או שמא אני משקר לעצמי ולה ואיני רוצה לשכב איתה כי איני נמשך אליה למעשה. לכל הפחות הייתי חייב את זה לעצמי. ידעתי שקרה כבר בעבר שאנשים שיקרו לעצמם באמונה שלמה. התשובה שלי לעצמי היתה כן, אני נמשך אליה. אבל לא, אני לא רוצה לשכב איתה, עדיין.  כל הרעיון עדיין הציק לי- "מה לא בסדר בזה שאני נמשך למישהי ולא רוצה לשכב איתה? למה יש בעיה עם זה?" שאלתי את עצמי בלבי. לפתע התבהרו לי הדברים:

עצם הפקפוק, קיום השאלה עצמה, מורה על הימצאו של כח הפועל עלי שהוא אינו אני.

אמנם נהלתי עם עצמי דיון נוסח מִיד, בו אני הוא השואל ואני הוא העונה אך לפתע יכולתי להבחין שתוכן השיחה בעצם אינו שלי, לא אני בחרתי בו ומוצַאו חיצוני לי. מרכוזה, כזכור, מדבר על כוחות הפועלים על אדם מבחוץ ובסופו של דבר גורמים לדיכויו. השיחה שהתנהלה לי בראש היתה שיחה חברתית. זה כבר עיצבן אותי- תפסתי את השיחות שרצו לי בראש "על חם"- השיחות האישיות הפנימיות שלי מחוברתות.

הבנתי שעצם הפקפוק העצמי- השאלה "האם אני באמת נמשך לתמי"- הוא מעין התניה חברתית הפועלת עלי. הבנתי פתאום שאני "אמור" להתנהג לפי דפוס מסוים- זו הגדרת מצב הנכפית עלי- אני "אמור" להימשך ואז "אמור" ליזום מגע מיני- אין לי אפילו את החופש לבחור את מעשיי, אין לי את החופש לבחור את הרושם בו אני רוצה להשתמש- "הצגת העצמי" שלי לא-פחות-מאשר נכפית עלי מבחוץ. לא רק זאת, ההתנהגות שלי, כשאינה "כזאת" נחשבת כ"מוזרה" בעיני אחרים. עצם השאלה הזאת היא זו שהוכיחה לי שלא אני הוא זה ששואל את השאלה. הצלחתי להפריד את עצמי ממוסכמה חברתית שפעלה עלי וזהו לפי מרכוזה, הצעד הראשון בדרך לתודעת שחרור.

ההבנה הזו היוותה לי פריצת דרך בכל הנוגע ליחסיי עם נשים.

תמי הודתה בכנות שהצורה בה אני הייתי איתה בלבלה אותה וגרמה לה לפקפק בעצמה ובמיניות שלה.

מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שאני לא רוצה לקיים יחסי מין בשלב מוקדם כל כך של יחסים הבנתי ברטרוספקטיבה יחסים שהיו לי עם נשים אחרות שאולי גם חוו סוג כזה של דילמה איתי ובכלל. גרגורי סטון מדבר על שיטור חברתי, הדרך בה כל אחד מאיתנו מפקח שההתניות החברתיות שלנו בנוגע ליחסים בין המינים ישומרו. פתאום יכולתי לראות את הפיקוח שפעל עלי כגבר ע"י תמי כאשה.   הפיקוח שהצגתי כאן הוא משוכלל וזדוני. זדוניותו נובעת מהיותו נסתר ושיכולולו נובע כיוון שהוא פועל עלינו במספר רבדים: הוא מכתיב לנו את הגדרת המצב, הוא אף מכתיב לנו כיצד לנהל את רשמינו, כופה עלינו הסכמות חברתיות בלי שנוכל לבחור בהן באמת ואם לא די בכך, גם גורם למצב מביך, מבלבל ואף חסר הגדרה כפי שטוען גופמן.

בפעם הבאה שנפגשנו סיימה תמי את יחסינו הקצרים- היא לא רצתה לחכות עד שאביע אליה את משיכתי המינית בדרך "הרגילה" והמיידית. 

פוסט מעט ארוך- פרק ב' בעבודה

החצאית

זמן רב הרהרתי ביני לבין עצמי שחצאית נכונה יכולה להיות יפה עלי. רציתי לנסות, הייתי סקרן והסקרנות רק גדלה וגדלה ככל שחשבתי על כך וככל שדיברתי על זה עם אנשים.

הכל התחיל בפעם הראשונה שבה נסעתי לסיני. הגעתי לחוף עם חבר, י', זרקנו את חפצינו בחוּשה והתחלנו להסתובב על החוף ולהכיר את המאכלסים אותו, הן העובדים המקומיים (מיצרים, תימנים וסודנים) והן את הישראלים ששהו שם. יש להבין שהבילוי בחופיי סיני מורכב מלהיות לבד על החוף או בתוך המים, או שאפשר להעביר את הזמן עם שאר תיירי החוף בשיחה, אוכל, שירה, משחקים או אף  תוך שימוש בסמים. תוך זמן קצר מצא החבר שלי י' קבוצה להיות בה ואני המשכתי לתור במרץ אחרי כזאת. לעומתו, לא מצאתי חֵברה משלי ובתור שכך הרגשתי בודד על החוף ורוחי הועכרה. ככל שחיפשתי אינטראקציה, כך הרגשתי שהיא מתרחקת ממני. פרשתי לי לחושה שלנו בתחושת בדידות ובמצב רוח ירוד עד הערב. בערב חזר י' לחושה וישבנו לדבר. סיפרתי לו את אשר עבר עלי והוא מצידו אמר שלעתים הוא מרגיש שיש בי שני בני אדם; אחד הוא ילד שמחפש אהבה, והאחר, בעל שקט נפשי ובטחון בעצמו. מיד הבנתי מי הייתי ביום הזה- הייתי כמו ילד שחיפש ילדים אחרים לשחק עימם בְּחול ובצדפים. הבנתי שחיפוש חברה בכח, כדי להשביע צרכים שמקורם בעברי הוא חיפוש עקר שלא יכול לביא לסיפוק ולשמחה אמיתיים בהווה. נרגעתי והלכתי לישון. למחרת קמתי ליום חדש, ראיתי שאיני חש עוד צורך בחברה ושאני יכול לספק את הצרכים החברתיים שלי בעצמי (בנוסח מִיד). שעות ארוכות ביליתי לבדי, רצתי על החוף ועשיתי כושר. אחרי זה נכנסתי למים, השתזפתי שעות רבות ולמעשה, הייתי רק עם עצמי. או אז הגיעו מספר נשים בדואיות שהחזיקו שקים של בגדים ותכשיטים על גבן במטרה למכור לנופשים. סוקרנתי. חשתי צורך לפנק את עצמי.  חשתי שתכשיטים יכולים להחמיא לי, כמו גם חצאית. התכשיטים לא החמיאו לי, אבל דווקא הרעיון של חצאית גרם לי להרגיש נחשק, מסקרן, נועז וחופשי. אז קניתי את החצאית. היא התאימה לי מאד.

כשלבשתי אותה לראשונה התחושה היתה מוזרה. שמתי לב שמסתכלים עלי, אפילו אני "הסתכלתי" עלי  בצורה מוזרה, תחושת זרות. לי זה לא שינה, ידעתי שכך "אמורים" להרגיש כשמתנסים במשהו בפעם הראשונה-מוזר, נבוך. "החצאית נועדה כדי לשרת את הרצונות שלי ואחת היא מה יגידו העיניים הבוחנות של יושבי החוף"- כך הרגעתי את עצמי. המטרה שלי, מרגע שלבשתי את החצאית, היתה להרגיש איתה בנוח. למעשה, על מנת לקבל את השינוי, הבניתי מחדש את משמעותה מפריט לבוש נשי לפריט שהוא שלי, פרטי, שאני לובש אותו, שבא לשרת את צרכיי ואת מאוויי- אני גבר, הנמשך לנשים, שהולך עם חצאית, נקודה. קבעתי את הצורך שלי לעובדה בשטח, הן לחברה שסבבה אותי והן לי-  אני גבר עם חצאית. ברגע זה קפצתי למים והגיע הזמן "לשחות". מאותו רגע לא יכולתי להתחמק מזה יותר. יש עלי חצאית .

ברגע זה, בתחושותיי בנוגע לחצאית ובנוגע לעצמי התחוללה תפנית. הרגשתי נוח עם החצאית. המבטים- חלקם התרגלו, חלקם החמיאו וחלקם נותרו לא מקבלים (מעובדי החוף בעיקר, שחשו נבוכים כשהיו בסביבתי). לי זה לא שינה, ההפך, כל סוגי המבטים, לתפיסתי, הובילו אותי בכיוון אחד- כיוון המאשר לי שהדבר שאני עושה לעצמי הוא נכון, הוא מבטא אותי. כפי שטען מרכוזה, על אדם למצוא את הדרכים לשחרורו העצמי בעצמו. יותר מכך, ככל שגברו הביקורות והמחמאות- כך גבר הצורך שלי ללבוש את החצאית. אם יש דבר שלמדתי לעצמי במשך שנותיי הוא שאם דבר הוא קשה להשגה ודורש ממני להתגבר על מעצורים בתוכי, אזי הוא כנראה שווה את זה. הייתי שלם עם הקנייה שעשיתי.

הבניית המשמעות החדשה של החצאית כפריט לבוש גברי לגיטימי היא סממן לתהליך שעבר עלי- הבנייה מחדש של מושגים גבריים ונשיים שבאופן מקובל אינם מתחברים כלל, לכאלו שאני יכול ורוצה שיהיו חלק ממני.

כשהגעתי הביתה סיפרתי לאימי שקניתי חצאית והצגתי אותה בפניה. רציתי לשתף את אימי באפשרות החדשה הזו של הלבוש שנפתחה בפניי- עולם שלם של פרטי לבוש חדשים, פשוטו כמשמעו. אימי הסכימה שהחצאית מתאימה לי אך הציעה לי שכדאי שאמנע מללבוש אותה כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת. בעיני, לא היתה משמעות לדבריה, החצאית לא נועדה כדי למשוך תשומת לב, למרות שנהניתי מזו שקיבלתי- החצאית נועדה כדי לבטא פינות באישיותי, שהיותי גבר, במובן הקלאסי, מונע מהן להיחשף או אף לבוא עימן במגע, הן עם העולם בחוץ, אך ראשית כל עם עולמי הפנימי.

קניית החצאית השניה היה בשבילי כאקט של "יציאה מהארון". הוצאתי מהארון את הצורך שלי, את הרצון שלי ללכת עם חצאית- לא כי אני רוצה להיות דומה לאשה, לא כי אני נמשך לגברים (אני לא), אלא כי אני חושב שגברים יכולים ללכת עם חצאית ושזה יכול להחמיא להם. לא פחות מנשים- גם גברים רוצים להיראות במיטבם אך ההסכמה החברתית אוסרת עלינו הגברים להחצין את זה. בעוד שמאשה מצופה גנדרנות וטיפוח, מגבר מצופָּה "מידה של טבעיות" ואם בהשקעה עסקינן אזי בגבולות הברורים.

ממצב של "לדבר על זה" עברתי למצב של להביא את זה לחיי היומיומיים. הבנתי שיש הבדל בין "להתפרע" בסיני- מקום בו הפיקוח החברתי הוא ברמה כמעט מבוטלת בהיותו מקום של "פריקת עול", השעיית ביקורת, ניתוק ופנאי- לבין ללבוש חצאית בעיר, ליד החברים שלי וליד אנשים זרים- ההפך המוחלט- משטרת רשמים חברתית, נשית וגברית.

עבר זמן מהרגע בו החלטתי להיות אמיץ בנושא הזה עד היום בו הלכתי לחנות למצוא לי חצאית שתתאים לי. אבל היום הזה הגיע. זה הפך להיות עניין של נאמנות לעצמי, קנאות אידאולוגית לעצמי או כניעה לתכתיבי החברה. בעומדי איתן בדעתי שחצאית תגרום לי שימחה ובהכרה בכך שפחדיי בנוגע לביקורת-חברתית הם לרוב מוגזמים, הלכתי וקניתי לי חצאית שנייה. אודה שלא לבשתי את החצאית פעמים רבות מאז קניתי אותה אבל המקומות שאליהם לבשתי אותה היו "עטורי" שיטור חברתי: קאנטרי קלאב, טיילת חוף-ים הומה, פאב, פיק-אפ בר, מפגש רומנטי ולבסוף, מפגש עם חברים מהעבודה. לשמחתי הרבה, רוב התגובות שקיבלתי החמיאו לי על אומץ ליבי.

-

את שורשיו של חלק ב' של העבודה ניתן למצוא בפוסט סיני שלי מאוקטובר 03'. אתמול בלילה- אתמול בערב, הו איזה ערב זה היה. הכי כיף לעשות חזרות, הכי כיף אדם חדש, הכי כיף אדמה חדשה. ואז לשתף, ולהקשיב, וללמוד, וליצור, ולהתקרב, ולהציע, ונדיבות, רק כי אני יכול. ודיסק חדש ישן של סטינג שפתאום התחלתי לשיר משום מקום, אחד מ- 96 ואז לשים אותו במערכת ולשיר לה, ולשיר לה, וללכת לישון, ולקום ולקום ולשיר, וללכת לאוטובוס ולצאת אל עוד יום, יום לימודים ויום אודישן, את השיר אני אתן בפעם אחרת- הוא שווה את זה.

אחרי הרבה התלבטויות החלטתי לשחרר פה את האמירה שלי במגדר. החלוקה תיעשה לפי פרקים שחילקתי בהם את העבודה.

מבוא:

עבודה זו באה להציג נקודת מבט חדשה וביקורתית על המושג "מטרוסקסואליות".

הפרק הראשון והשני בעבודה מציגים פן אישי וחושפני של מחבר העבודה בכדי לתת איזשהו מושג לגבי התהליכים הפנימיים המלווים אדם המתמודד עם ובתוך עצמו עם שינויים תפיסתיים ופרדיגמטיים הנוגעים בתפיסת הגבריות. הפרק השלישי בוחן את ההגדרות הקיימות למושג "מטרוסקסואלית" מנקודת מבט ביקורתית המנטרלת בו יסודות שוביניסטיים והמאפשרת עיצובו מחדש כמושג מגדרי מקיף וגמיש. הפרק הרביעי, תוך שזירת מעט מן ההיסטוריה האישית שגרמה לתהליכים לנוע, הוא דיון וסיכום הנושאים והתאוריות שהועלו.

תיאוריה: מרכוזה ומיד

ב"האדם החד מימדי", טוען הרברט מרכוזה (Marcuse, 1961) שהסוציולוגיה עוסקת באלטרנטיבות הטורדות ממנוחתה את החברה הממוסדת. אלטרנטיבות אלה מופיעות בדמות מגמות וכוחות חתרניים שמימוש היסטורי שלהן מצוין כתפנית חברתית. עוד הוא טוען, שלאדם מוחדרים צרכים ושאיפות, הנתפסים כשלו, ע"י המדיה ההמונית, שמימושם וסיפוקם משרת את טובת הכלל. זוהי התגלמות התבונה טוען מרכוזה בציניות- החברה הרציונלית אינה רציונלית. הדיכוי והשליטה נעשים כיום באמצעים טכנולוגיים הקובעים לא רק את העיסוקים שלהם זקוקה החברה אלא אף את צרכי ושאיפות הפרט וע"י כך נעלמת יחודיותו של הפרט והוא מוטמע בתוך החברה. כל זה מצליח ראשית משום הטענה שביצוע המשימות החברתיות הכרחי לחברה, שנית- עקב עליה ברמת החיים החומרית של הפרט, ושלישית- עקב החופש הפוליטי של הפרט להתעשר, לצבור רכוש, חופש הדיבור ושאר מנעמי הדמוקרטיה. עליה וקוץ בה, כל אותם חופַשים, על פי מרכוזה, גורמים אצל הפרט לצרכים אותם הוא מכנה "צרכים כוזבים". אלו הם צרכים המוחדרים לפרט כתוצר לוואי של העולם החופשי של היום, עולם של ריבוי ערוצים, מדיה המונית וכדומה. הצורך להתבדר, לנהוג ולצרוך, לאהוב ולשנוא כדרך הפרסומות- כל אלו הם צרכים המוטלים עלינו מלמעלה בשם אינטרסים חברתיים, לפרט אין שליטה עליהם והם תוצר של חברה הרוצה לדכא את פרטיה. מכאן ממשיך מרכוזה וטוען שעל האדם להתמודד בעצמו עם הבדלת צרכיו האמיתיים- מזון, לבוש ומגורים- מהצרכים הכוזבים, אך רק כאשר הוא חופשי לעשות זאת לפי דרכו שלו. כל זמן שהוא מנוּוט ע"י כוחות חברתיים מניפולטיביים, הוא אינו יכול לעמוד במשימה.

 במאמרו המפורסם אודות תודעה,עצמיות וחברה, טוען ג'ורג' הרברט מיד (Mead, 1934) שה"עצמי" הינו אובייקט עצמאי בתוך הגוף ושהמאפיין הזה מבחין אותו מאובייקטים אחרים ומהגוף עצמו. ראשיתו של ה"עצמי" אינו בהולדתו של האדם הנולד כלוח חלק. ה"עצמי" מתעצב כאובייקט מובחן כשהאדם מתחיל לחוות חוויות חברתיות המבחינות "זוגיות" (double בלשון הכתוב) כלומר הימצאות אובייקט פנימי שונה ואחר מה"עצמי"- יש שיקראו לכך "הנפש", "הלב", "הנשמה" ודומיהם. עוד טוען מיד שה"עצמי", שנוצר במהלך חוויה חברתית, עומד בפני עצמו ולמעשה ניתן לפנות אליו ולהתייחס אליו כישות עצמאית. כדוגמה, נותן מיד את האדם הכלוא בבידוד במשך זמן רב. אדם זה הסובל מבדידות רבה מעסיק את עצמו בלדבר עם ה"עצמי" שלו. עם עצמו.