הזמן לא ירפא אותי בחיים מ’טראומה’ שעברתי. אתם אולי לא תיקחו אותה כטראומה, אני כן. אבל כל אחד שונה ויפה בדרכו שלו, לא?
עבר כמעט שנה. זה המון זמן.. והזמן הזה לא עזר כלל וכלל, הוא רק מכאיב יותר.. לפעמים משכיח נקודות אור, מטיל אור רק על החושך. והזמן לא יעלים את החלק הזה בפאזל, פאזל החיים. הוא לא יעלים אותו עד אשר הכל יצא החוצה, שכל האמת תצא לאור.

והאמת הזאת היא כואבת, והיא מפתיעה. אתם לעולם לא תבינו, בשבילכם היא לא חשובה. אבל האמת הזאת היא הסוד. הסוד הכי גדול שלי, הכאב הכי כואב שלי. ה'פצע' הזה שתמיד מציק לי. אם זה בכיתה, אם זה בלילה לפני שאני הולכת לישון, אם זה סתם שאני מתעוררת בבוקר או אפילו באיזה חלום. אני חושבת איפה הייתי בלעדיי הטעות הזאת? אם לא הייתי כל כך טיפשה לעשות אותה, אם רק הייתי חושבת פעמיים, כמה גבוהה יכולתי להגיע? כמה מאושרת יכולתי להיות.

מצד אחד- בחרתי באגו. מצד שני- בחרתי בדרך הלב.

הרי בנאדם לא יכול לאסור עליי להתרחק נכון? הריי כיף לי. ואני לא רוצה להתרחק משם, אני רוצה להישאר. ואי אפשר לכפות עליי. אולי הייתי צריכה להתרחק.. להפנים מה יותר חשוב לי. אבל שני הדברים חשובים לי, אז מה עושים? הייתי תקועה בין שני צדדים שלעולם לא יכולתי לחבר ביניהם. הייתי שייכת לצד אחד, והוא היה שייך לי.

הצד השלישי היה סתם. הוא היה שם שהייתי צריכה וזה מה שאהבתי בו. לא היה שם שום דבר מעבר לידידות, זה הכל. ואז הקנאה הזאת. האגו הזה. האהבה הזאת. למה הם היו חייבם לצוץ? למה הם היו חייבים לבוא ולהרוס את האושר הזה שהיה לי?

עשיתי טעות שבחרתי בשני הצדדים? לא רציתי לפגוע. זה הכל. הכוונות שלי היו טובות וכנות לגמרי, לא הייתה בי כוונה לפגוע בשני הצדדים. רק הכפייה הזאת הכאיבה יותר ויותר.. ממילה למילה, מנשימה לנשימה.

והקנאה הזאת, שחייבת לצוץ ברגעים הכי לא נכונים. והאגו הזה, שהוא הורס הכל אבל גם שומר. והאהבה הזאת, שנמצאת תמיד ומציקה, אהבה בלתי אפשרית. אז למה אני? שני הצדדים אהבו אותי, ואני אהבתי אותם. אחד אהבת אמת והשני אהבה בין ידידים, זה הכל. אז למה זה היה חייב להיהרס?

ואיפה היו הצדדים האחרים שהייתי צריכה אותם? איפה? למה הם לא היו פה, למה הושלתי על ידי קיר קסום שהראה לי שהכל יפה, אבל מחוץ לקיר- פוזות.

למה אף אחד לא שאל? למה אף אחד לא התעניין? למה לאף אחד לא היה אכפת בכלל שאני סובלת? איפה הייתם שהייתי צריכה אתכם?! איפה?!

אז הבנתי. אהבת האמת הזאת- כבר מזמן איננה. והידידות הזאת- נפוגה גם היא מזמן. אבל הזמן הזה לא כיפה על הפצעים, הם עוד פה. מין חור כזה בפאזל הזה של החיים. החלק הזה בפאזל ששום זמן לא יפצה עליו. החלק הזה בפאזל שעד שהאמת תצא לאור- אולי לעולם לא יימצא.

הוא יאבד בין חלקיקי הזמן.. שינסו לעטוף אותו מכל כיווניו.. וישאירו צלקות. וצלקות אי אפשר לרפא. כי לכל בנאדם רגשות, ואם אתה משקר בהקשר לרגשות שלך- אתה מפחד. מפחד מהמציאות. וזה נורא. ויש לך אבן על הלב.

לא אבן, סלע. שיישאר שם עד שתגיד הכל. עד שהעיניים יבכו מאושר, עד שהשפתיים ייצרו חיוך ענק, עד שהנפש תרקוד משמחה, אבל הצלקת הזאת. הצלקת תמיד תישאר שם.

והצדדים האחרים. חלקם עדיין פה, חלקם כבר אינם. חלקם טובים, וחלקם טובים- אך רחוקים. ויש גם צדדים אחרים חדשים, וטוב לי.

אבל אני אותה אחת. אותה אחת שנפגעת בקלות, אותה אחת שלפעמים עושה דרמה מכל דבר. אותה אחת פרפקציוניסטית שמזלזלים בה. אותה אחת שלפעמים שופטים אותה לפי ה'יופי' שאין ויש. אותה אחת שכמו פרח- סגורה. אך נפתחת בשלב כלשהו.

אבל אני פרח מיוחד. לא עוד פרח שנפתח במלוא תפארתו, אני פרח שנפתח ומפיץ שמחת חיים, אבל אינו נפתח עד הסוף. תמיד יישאר החלק הזה, שחסר. הצלקת הזו שכל כך מכאיבה. והפצע הזה שנפתח ומגליד כל פעם מחדש.

והפרח הזה שקט. הוא לא אומר מילה. הדמעות עושות את שלהן. אבל גם הן שותקות, לא מספרות את האמת.

הם משחררות מתח, משחררות גאווה. אך הן לא משחררות את הסוד הזה, את האמת הנוראה הזאת. האמת שהזמן אולי לעולם לא יפצה עליה. האמת שעד שלא תצא לעולם, בחיים לא יוכל הפרח לפרוח במלוא תפארתו.

והפרח הזה הוא

אני.

ככה ייקראו לספר שלי. אני רוצה להיות סופרת- זה סופי. ואני אהיה. ואני חושבת שיש לי את הכישרון לכך. אני אוהבת את זה. ואם יום אחד תשמעו עליו, על הספר שייקרא –הפרח הזה הוא אני- או –הפרח הזה הוא היא- או.. עוד מיליוני שמות יש לי, תדעו שהוא שלי. רק שלי.

כי אני הפרח הזה. אולי פרח לא כל כך יפה, אולי פרח לא כל כך מושלם. אבל פרח כל כך אמיתי, פרח שמחפש את השלמות הזו שאין. פרח בחיפוש אחר האמת הזו, שאבודה בין חלקיקי הזמן. שהותירו צלקות. והפרח רק מחפש את דרכו אל האושר. הפרח שלא רוצה שיקטפו אותו כל כך מהר. הפרח הזה, הוא אני.