טוב, אז ככה.

אני סוגרת. ואני חושבת שסופי, עוד לא החלטתי.

אני כותבת פה הכל, אומנם באילום שם אבל הכל.

כי זה הבלוג שלי, ואני אכתוב בו מה שאני רוצה.

ופשוט, כנראה שאנשים מסיקים מסקנות לא נכונות מהכתיבה שלי.

לאנשים לא נאה מה שאני חושבת.

ואני פשוט לא מרגישה נוח לכתוב פה כבר. אני צריכה לחשוב טריליון פעם לפני שאני כותבת משהו, כדי שלא תפרשו את זה אחרת, כדי שלא תעלבו, כדי שלא תעליבו אותי.

וזהו, עכשיו אני כבר יודעת.

אני לא אתן לעצב הזה להשתלט עליי.

אני פשוט, אחייך, ואמשיך הלאה. וכמה שיש לי המון בעיות על הראש עכשיו, אני אפתור אותן, בסופו של דבר.

והפעם אני אעשה מה שאני באמת רוצה, גם אם זה אומר לקחת סיכון. גם אם זה אומר לוותר על משהו שכלכך חשוב לי, על מישהו שחשוב לי.

ובקרוב אני יעשה פרו. ואהפוך את הבלוג לפרטי, ככה גם תגובות הנאצה יפסקו[?].

וגם, אני אוכל להרגיש חופשיה לכתוב פה שוב.

עד אז, אני חושבת שכבר לא תשמעו ממני, לפחות לא פה. אני חושבת שאמחק את כל הפוסטים ואתחיל מחדש, אבל זה עוד לא סגור.

כלכך הרבה דברים לא סגורים עכשיו, כלכך הרבה דברים אני כבר לא יודעת.

 נעם.

ואת/ הראל סקעת.

"היום שהתנפץ עלי,

עשה אותי קשה מדי

שכחתי מעצמי ודי

הייתי, לא הייתי אני"