"מדוע הם בוכים המלאכים?

אולי בגלל זה לא קל להיות מלאך

בעולם עצוב כל כך"

השתיקה שלי היא הצרחה הכי גדולה שבי

השתיקה שלי היא הכאב הכי כואב שלי

וכשהשקט יפול כמו חול קולי לאיש לא יגיע

אני יכלתי לבכות אבל פחדתי שזה יפריע.

לפעמים זה כבר לא מעליב, זה עלוב.

כלכך הרבה פוזות

כלכך הרבה צביעות

ולא דווקא בי פוגעים, אלא גם כשאני שומעת מאחרים.

כמה טוב שאני יודעת שיש לי את החברות הטובות האלה שתמיד יהיו פה בשבילי.

אבל חבל שיש את הצבועות שלפעמים הן רק פוזות ונקמה.

מתגעגעת לתמימות.

אולי זו רק אני, אבל איפה כל הנאמנות בעולם הזה?!

הצניעות, הצדק, המוסר, הכבוד לאנשים.

איפה כל הדברים האלה? ולמה אני מרגישה לפעמים שאני בין המעטים שנוהגים כך?

ונכון שזה אולי עוד סתם רגע, עוד סתם רגע שאני שוב מבולבלת, שוב לא יודעת מה להרגיש, לחשוב, לעשות.

אז אני שותקת. כרגיל. ולפעמים כלכך נקרעת מבפנים.

ואני תוהה- יש לי כלכך הרבה דברים ואנשים מדהימים בחיים. כלכך הרבה דברים שאולי אנשים מסוימים רק יכולים לחלום עליהם.

וזה כמעט כמו שהיה פעם.

אבל למה אני לא יכולה להגיד בוודאות שעכשיו טוב?

כי לא.

חד משמעית.

וכואב לי, ומציק לי. ותודה לאל שיש לי את כל האנשים המדהימים שמשמחים אותי.

ושילכו לעזאזל אלה שלא.

ואיכזבת אותי.

תאמין לי שהייתי רוצה, אבל לפני הכל- אני נאמנה לעצמי.

וחבל לי על בנאדם מקסים אבלבנאדםמקסיםשצריךלדעתלהגידגםלא.

מעריך אותי. ברור. חבל שזה לא נראה ככה:|

ולא, אתם לא תגרמו לי לדמוע שוב. כי אתם לא שווים את הדמעות שלי.

13:31

עריכה, בנושא אחר לגמרי.

נועה ברמן.

היום לילדה המדהימה הזאת יש יומולדת.

אז נועה מצטערת שאני לא יכולה לראות אותך היום אבל רציתי להגיד לך הכי הרבה מזלטוב שבעולם!

ושאני אוהבתותך כללככךך ואת מאוד חשובה לי:)

ומחר אני אראה אותך, מבטיחה.

לבלהלהלהללהלה הוא חזרררDDDD:

המסינג'ר חזר לחיים. חחחחח

אז נכון, הפוסט אולי לא הכי שמח ביקום, אומנם רוב הפוסטים שלי מראים רק *חלק* מהרגשות שלי, כי ישרא זו הדרך שלי לכתוב כמעט הכל ולכן אני כותבת פה בדרך כלל את הרגשות העצובים.

ונכון הם מלווים אותי כל הזמן, עד שהם עוברים.

אבל זה לא אומר שאני יעצור את החיים שלי בגלל זה.

כי- כל אחד והרגעים שלו. לא?