המון זמן לא כתבתי פה,

ויש לי כלכך הרבה מה להגיד.

נתחיל מזה שביום שישי היה כזה הפנינג בבצפר של משאלת לב.. אז הבאתי מצלמה ועשינו כאלה קפיצותPPP:

מימין- גילי, אני, מעיין ושני.

מעיין ואני.

באותו יום גם דני באה אליייDDDD:

כלכך שמחתי לפגוש את הילדה הזאת!

אז בערב הלכנו לפארק: ג'ודי, דני, ירדן, מאיה [מהוד השרון] ואני. פגשנו עוד כמה ילדים אבל לא הסתובבנו איתם, ואז הלכנו לאכול בגמקפהP:

בהתחלה ג'ודי, דני ואני ט-ר-פ-נ-ו סופלה שוקולד:

לפני

אחרי><

ביום שבת, הלכנו לים דני, ירדן, מאיה ואני. ואחרכך רוני הצטרפה אלינוו..

דני

מאיה ורוני [המווושששלללממוות]

יום ראשון- טיול שנתי. התחיל כלכך טוב- המשיך כלכך רע- נגמר בהבנה כלשהי.

אז ככה, אני יודעת שאולי לאנשים לא יהיה נאה מה שאני אכתוב, אבל לא אכפת לי, זה מה שהרגשתי וחלק גם מרגישה עכשיו.

בהתחלה הטיול היה כייפי למדי.

כשהגענו לאכסניה, ואני אחראית חדר. לבד עשיתי את כל הבדיקה, לבד הלכתי לתת לליאור המורה לשל"ח את הדף, לבד השאירו את התיקים שלי, לבד הלכתי לליאור שוב לספר על תקלה ואז רדפו אחריי כלבים עד לחדר, לבד מילאתי את הדף שוב, לבד בכיתי, הרגשתי לבד.

כשהתארגנתי- הבנים נכנסו לחדר- ולאפחד לא היה אכפת.

הרגשתי נורא. רק עוד נספח. יחד עם כאב ראש שהתחיל.. והגרון שכאב.

הכל הצטבר לי, כבר לא יכולתי יותר. אני חושבת שבחיי לא בכיתי ככה, בטירוף שכזה, אני חושבת שבחיי לא הרגשתי יותר מנוצלת וכואבת. אני חושבת שבחיי לא הרגשתי כלכך נספח. רק עוד סתם ילדה.

אז אחרי שבכיתי, וכמה אנשים שאני כלכך מעריכה אוהבת עזרו לי, הלכתי לישון. ניסיתי לפחות. זה היה ככה ב-10..

אז הייתי בחדר לבד, וניסיתי להירדם. והראש שלי בחיים לא כאב ככה. ובכיתי.

ואז נכנסו ילדים. כל 10 דקות עוד מישהו נכנס, ועוד מישהו, וכל אחד שנכנס הביא איתו עוד ילדים ועוד ילדים. ולאפחד לא אכפת. לאפחד לא היה אכפת שכאב לי, לאפחד לא היה אכפת שאני רוצה לישון, לאפחד לא היה אכפת שאני נמצאת בכלל שם. כמו רוח רפאים.

וגם אם הצלחתי קצת להירדם, כל אחד שנכנס היה בא ומעיר אותי ושואל: נעם את ערה? או נעם מה קרה?

אז עם כל הדאגה, פאקקיננגג שיייטטט אני מנסה ללליייששווןןן!!

ואני שומרת הכל.

ולאפחד לא אכפת. וקצת התחשבות לא קיבלתי.

בערך ב-11:20.. השותפות שלי לחדר הגיעו לישון. אחרי כמה דקות צעקות, קללות, טריקות דלתות. על מנורה. מנורה אחת מסכנה.

ואז אחת יצאה החוצה לבכות, ושתיים נשארו בחדר, מתכווחות כשאני מנסה לישון. עם הכאב ראש שבחיים לא היה לי כזה חזק.

ולא יכולתי יותר. נשברתי. וצעקתי, ובכיתי. והן שתקו. ויצאתי מהחדר- עם הבגדים הדקים שהלכתי איתם "לישון" בלי גרביים, מרגישה חרא כי נתתי לאנשים את הבגדים שלי לשינה שהם ביקשו ואמרו שיחזירו.

ולהן לא אכפת. ואפילו לבוא אחרי הן לא באו, ואפילו לשאול, או אפילו להוציא מילה הן לא אמרו, ואני רק עוד נספח.

ורצתי לחדר 12. פשוט רצתי לשם, וידעתי שלשם אנשים יהיה אכפת ממני.

ובר, ויעל, וג'יימי מצאו אותי שם. ולא הצלחתי לדבר, כאב לי כלכך הראש, כאב לי כלכך בלב.

ונחנקתי מהבכי של עצמי. והרגשתי זוועה כמו שבחיים לא הרגשתי.

והן עזרו לי, וגם גורביץ', ונשארתי לישון שם. וסוףסוף נרדמתי.

ובבוקר ספגתי שוב צעקות, על משהו שבכל לא עשיתי.

ועדיין הרגשתי חרא.

ואז שיצאנו כבר למסלול והכל, ירדן באה אליי וביקשה סליחה. והערכתי את זה, מאוד. ואחרכך שהגענו הביתה בכלל הייתה לנו שיחה ארוכה ודיברנו על הכל, והיא התנצלה, והיא הבינה, ואני הבנתי. והיא הייתה היחידה שהתייחסה אליי.

והשאר, אפילו לא הסתכלו לכיוון שלי, לא הנידו עפעף. ואני רק עוד נספח.

ובמסלול שעשו- נשארתי באוטובוס כי לא הרגשתי טוב.

אבל בדרך לתל-חי ובדרך חזרה הבנתי משהו. הן לא כל העולם. יש לי עוד כלכך הרבה חברות מדההיייממוותתת שעזרו לי, ודאגו לי כשהייתי צריכה אותן. וזה היה כלכך יפה מצדן, והן ה-חברות.

ואז כבר התחלתי באמת להרגיש יותר טוב, נפשית ופיזית.

בדרך חזרה הביתה, הייתה לי את אחת השיחות הכי פתוחות עם יעל, אמרנו מה שאנחנו חושבות ועל כל מיני נושאים, גם אם לא הסכמנו עליהם.

וטוענים, שאני הרסתי הכל. אני.

במה הרסתי בדיוק?! בזה שלא הרגשתי טוב?! בזה שסך הכל רציתי קצת שקטטט?! וזה לא שאמרתי משהו, אני שתתתקקתתתיייי ולא אמרתי כללוווםםם ולא התלוננתי ולא כלללוווםםםם.

ולא אכפת לי מה שתיגדו, אני יודעת שהייתי הכי בסדר שאפשר, מצדי לפחות.

הדבר היחידי שלא היה בסדר הוא ששתקתי לכן. וזו הייתה טעות. כי לא הייתי צריכה לשתוק.

והדבר היחידי שאני מצטערת עליו, זה שנהרס לי הטיול.

גם בגלל כל מה שקרה, וגם בגלל שהייתי חולה.

ואם יש משהו שהרס את הטיול "בגללי", זה רק בגלל ששתקתי לכן.

יחס מחפיר? דאגה? איזה דאגה ואיזה בטיח.

כעס על כלום?! טוב לדעת שהרגשות שלי הם כלום בשבילכן.

דרישות? הדרישה היחידה שלי היא שתתנהגו אליי כמו אל בנאדם, חברה, לא כמו אל נספח.

ובאמת שאני לא מבינה מה עשיתי שכלכך "פגעתי". כי הפגיעה היחידה פה הייתה בי, על ידי, ועל ידכן.

וכלכך רציתי שיהיה הטיול הכי מושלם בעולם, וכלכך ציפיתי, אבל ציפיתי ליותר מדי.

אבל עכשיו אני מרגישה יותר טוב, נפשית לפחות. ואמא שלי כלכך עזרה לי וייעצה לי. ואני יודעת מה אני יעשה עכשיו.

הוו וול, למרות הכל כמה תמונות:

מלמעלה- אני גורביץ' וסותיק. בעצירה ביום הראשון.

מעיין ואני. ניקו ובריין ה$@#%$^ מאחור שכל הזמן נדחפו לנו לתמונהP:

בוקר חדש.

פסל האריה השואג לזכר 8 הנופלים של תל- חי.

אז למרות הכל- היה טיול שנתי נחמד למדי :)

חזרנו הביתה התארגנו יאדהיאדיהגא והלכנו לל"ג בעומר- בריין, גורביץ', ירדן ואני.

אחרכך הגיעו מהשרון גם ניקו, עמית, אנדראה, אלינור, לינוי ולמען האמת עוד מלא!

והיה כיף. פשוט ככה.

וזה פיצה אותי על כל החרא שהטיול עשה לי. ודיברתי שם עם קורל ויהלי על הכל, והכל היה הרבה יותר טוב.

ועשיתי פפראצי לכולםP: והיה פשוט כייייףףDD:

חהחהחה עשינו לעמיתי ~מבטא רוסי~ קוקיות^^

ג'ודי, מיכל ופיסקו שקצת התחרפנו.

דור וקרמר ברגע של.. המ.. עילגות?

ועכשיו, קמתי עם כאב ראש כמו אתמול ואני בקושי זזזזהההה. אבל יחי האקמול!!

ויש לי חום:\ והגרון שורף לי, ואני צרודה ונשמעת כמו צפרדע במצוקה.

יופידו.

Everything Gonna Be Alright

ובנימה אופטימית זו אני מסיימת את אחד הפוסטים הכי ארוכים שלי נראה לי.

תודה לכל מי שבאמת היה פה בכל היום-יומיים האלה.

333333> נעם שמרגישה כמו תחת, אבל אופטימית[?].

עריכה 19:37

לפעמים עדיף להיות חכם והגיוני מאשר צודק.

עריכה 19:48

שכחתי את המטען באכסניה:\ פלאפון שווק חיים.

אפשר למצוא אותי המ.. במסינג'ר?

עריכה 22:35

מצאתי את המטען ^^