אני זוכרת יום אחד, לפני.. חודשיים ככה.

יום שבו הרגשתי כלללככךך טוב. פשוט מדהים.

שהרגשתי ששום דבר לא חסר לי בחיים.

דיברתי עם שתי בנות וסיפרתי להן.

ובכיתי.

בכיתי מאושר.

ההרגשה הכי מדהימה שיכולה להיות.

חבל שיום-יומיים לאחר מכן כבר הרגשתי לא מי יודע מה, אבל לא חשוב.

את הרגע הזה, אני לא אשכח בחיים.

ואותה הרגשה של הרגע שהיה, אני מרגישה עכשיו.

את החיוך הזה, שלא נמחק. כן המשפט כבר כלכך חרוש.

את הצחוק הזה שבא בדיוק כשצריך אותו.

את האנשים המדהימים האלה שמצחיקים אותי ומשמחים אותי כל פעם מחדש.

ולרגע כל המעט רע שלמרות הכל יש, נשכח. את, אתה, אתן, אתם.

כל האנשים שמעלים בי זכרונות לפעמים רעים, לפעמים טובים.

ושוב, טוב לי. ופשוט בא לי לצעוק את זה.

אני אספר על הטקס מחר.

נעם.

שסוףסוף מרגישה מאושרת, באמת. שחזרה להיות נעם שהיא אוהבת להיות, נעם שמחייכת.

אתמול לפני הטקס, ברגע שיער טוב. האור מפריע אבל אהבתי ת'תמונה.