אני אוהבת את זה. 01:13 בלילה, שקט. כל הבית ישן.
רק רוח שבוקעת מן המאוורר שמניע קלות את המובייל וצליליו נשמעים חרש.
והמוסיקה בוערת בי, ואני מקשיבה.
אבל אף אחד לא שומע, רק אני.
עוצמת עיניים, מרגישה.
מתמכרת לכל רגע, כל צליל.
מפנימה כל מילה, ושוכחת לרגע מכל הדאגות המיותרת, המלחמה.
ועוברת בי צמרמורת, ככה פתאום.
והדמעות זולגות, והראש נהיה כבד יותר ויותראולי מרוב מחשבות.
ואני לא יודעת למה.
לפעמים אני מרגישה כלכך לבד.
אני מוקפת בכלכך הרבה אנשים שאני אוהבת, אבל מרגישה בודדה. גם אם זה לרגע אחד. רגע שנראה כמו נצח.
ויודעת שבחיים לא אוכל לסמוך על מישהו עד הסוף, כי אני כזאת. טיפשה. מטומטמת.
אולי מגזימה יותר מדי.
אנוכית.
ממש אנוכית.
"..אמרת שחיפשת אושר ושילמת קצת ביוקר.."
ניסיתי להיות הכי טובה שאפשר, בשביל עצמי. כי אני כזאת.
כי כזאת אני.
אבל..
אוחח. לפעמים עדיף פשוט לשתוק.
ועכשיו עדיף.
שתקתי.
I Wish I Was As Invisible As Some People Make Me Feel.
"..וכשהשמש נמחקת בשמיים
והלב מטפטף לי דרך העיניים החומותשליבכללירוקות
אז אני זוכר שיש ידיים שרוצות אותי קרוב
אני יודע שזכיתי לאהוב.."
ואל תדאגו, ואל תשאלו.
פשוט סתם ככה, לא תמיד אני שמחה כמו שאני נראת. לא תמיד אני אופטימית כמו שאני נראת או מנסה להיות.
כי אני רק בנאדם. לא בובה, לא פקאצה, לא פריקית. לא שפוטה של אף אחד, רק שפוטה של עצמי.
וגם לי מותר לבכות, כי בא לי, כי זה משחרר.
וגם לי מותר לכעוס, כי מרגיש לי. אבל לא תמיד מוכנים לקבל את זה.
וגם לי מותר להיות קצת לבד כשמתחשק לי, אבל לא תמיד מכבדים את זה.
וגם לי מותר לכתוב פוסט מפגר, כי אני מרגישה מפגרת.
וסתם כי לפעמים גם קצת מיואשת.
תצביעו?
בחיאת רק שלושה ימים אחרונים
למרות שנראה לי אני אתחרה גם חודש הבא ואנסה להביא ל200.
<- לחצו פה.
או שלחוSMS עם הספרה 880542 למספר 8686.
ובנימה אופטימית שמחר ירגיש יותר טוב,
נעם[: שאפילו חייכה כרגע. יאאפ. באמת.
אני שונאת אותך. כלכך. אני שונאת אותך כלכך שזה בלתי ניתן לתיאור.
חסר לכם שתשאלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
