אני כבר כלכך רוצה לכתוב, אבל לא יכולה.

אני לא יכולה להרשות לעצמי לכתוב פה באמת, הכל.

כמו שפעם היה, כמו פעם.

תמיד אצלי זה כמו פעם, תמיד יש בי אותם רגשות מן העבר, שנראה עדיין כלכך קרוב.

במיוחד את הדבירם שאני רוצה לזכור, אבל גם רוצה לשכוח.

כל מיני דברים קטנים, רגעים שאולי אף אחד לא שם לב אליהם.

אני שמתי.

אני יודעת, שגם אם אני יהפוך את הבלוג לפרטי, אני לא אוכל לכתוב פה הכל כמו שבאמת רציתי, כבר אמרתי את זה בפוסט הקודם:

הגדיים מזל גדי טיפשים  לא ממש סומכים על אף אחד : החיים כבר לימדו אותם שזה לא ממש משתלם, ושתמיד משהו לא טוב קורה בסוף.

אולי יש בזה משהו נכון.

טוב יש בזה המון נכון.

זה לא שאני לא סומכת על אף אחד, אני סומכת, מאוד סומכת אפילו, אבל אף פעם לא עד הסוף.

הסודות הכי כמוסים שלי, הרגשות הכי נוראים שלי, אני אשמור לעצמי.

כי יש דברים שלא מספרים לאף אחד, אפילו לא לאנשים הכיהכי.

לצערי, אצלי, יותר מדי רגשות, בעיות וסיטואציות הופכים יותר ויותר לכמה מהסודות הכמוסים האלה, שלא מגלים לאף אחד.

ואני כזאת, אשת סודות אם אפשר לקרוא לזה.

שומרת אך לא מספרת.

אני מרגישה.. אני..

אני לא מרגישה.

לא כרגע.

כלום.

נורא ריקה.

אבל גם כלכך מלאה.

אדישה יותר, בוגרת יותר.

אין לי כלכך כוח לשטויות בזמן האחרון.

יותר מדי כוונות, מעט מדי מעשים.

אני כלכך רוצה לכעוס, אני כלכך רוצה להגיד, אני כלכך רוצה להגן.

אבל אני לא יכולה, אין בי כוח לזה, אני לא מספיק חזקה כדי להתמודד עם האנשים האלה.

שלוש מילים שאמרתי, שבעיניי, מה שבא אחרכך, נראה ככל כך משפיל.

אבל עשיתי נכון, אני יודעת.

אבל אחרי שאמרתי את מה שאמרתי, רצו לי כלכך הרבה מחשבות בראש, כלכך הרבה עקיצות ומשפטים שאני רוצה להגיד, לגרום לו להרגיש מגעיל על מה שהוא עושה, כי ההתנהגות שלו הייתה פשוט בשפל המדרגה.

אנשים שפעם היו האנשים הכי קרובים אליי, כיום הם רובוטים של החברה שלנו.

כמה שהחיים משנים אותנו.

די. נמאס לי מההתעללות הזאת, נמאס לי מהדו פרצופיות הנוראי הזה.

נמאס לי לראות ולא לעשות עם זה כלום, נמאס לי להבטיח לעצמי וכשמגיע הרגע להשתתק ולנצור את לשוני.

בראש, הכל כאילו כתוב, הכל מתוכנן היטב, מילה במילה, אבל כשאני רק פותחת את הפה להגיד משהו, המילים נעלמות. ואני נותרת בשתיקה האינסופית הזו, אדישה לחלאות האדם האלה.

אין בי כוח לעצור את זה, אין לי מספיק אומץ.

כואב לי הלב, ובלעדייך את, כן את, למרות שלפעמים זה לא נראה, אני מרגישה שם בודדה, אחת מהזרם.

אני לא רוצה להיות כזאת.

אבל אני כן, אחת מכולם, אחת שרוצה לעשות הכל, אבל אף פעם לא מספיק חזקה.

אני יודעת מה אני, אני יודעת מי אני, אני יודעת למה אני מסוגלת.

אני יודעת ולא יכולה להתכחש.

לכל דבר שני צדדים, לכל רגש שני צדדים, לכל מחשבה.

אני רוצה לעשות, אני רוצה לשנות. טוב, יפה שאני רוצה.

לרצות זה טוב.

לקיים זו הבעיה.

שאני חושבת את הדברים האלה.. את המחשבות האלה.. שאף אחד אולי לא יודע שהן בכלל מתרוצצות לי בראש. כל יום, כל שעה, כל שניה.

אני לא יכולה לסבול יותר שם.

הסביבה הזאת, די היא כבר מתחילה להגעיל אותי.

אני לא יכולה לראות את ההתעללות הזאת יותר, והיא לא תמיד בי! תודה לאל שלא!

אני מרגישה כלכך אשמה לפעמים שאני לא במקומם, אני רוצה להגיד משהו, כלכך רוצה! אני רוצה לקום ולעצור הכל! די! שיפסיקו כבר עם זה!

אבל אני מפחדת.

כי אני לא כזאת, אני לא אחת שקוטלת, אני לא אחת שמקללת, אני לא אחת שמחפשת נקודות תורפה ומנצלת אותן.

אני לא כזאת! לא כמוכם! אני אפילו לא רוצה להיות!

אני לא יכולה יותר. אני כלכך רוצה לצעוק! לצרוח!!!!!!! לעשות משהו! לבכות.

די, אני נחמדה יותר מדי. יותר מדי תמימה, יותר מדי פראיירית. יותר מדי פטי.

יותר מדי טובה, בשבילכם.

יותר מדי מתנשאת, יותר מדי פחדנית.

למה היו חייבים להחליף אותה? למה לא יכלו להשאיר את הבנאדם היחידי שבאמתבאמת סמכתי עליו שמה?

בכל שעה, אני רק רוצה יותר ויותר לגשת ולדבר, להגיד שזה לא היה בסדר! להגן! לעשות משהו! כי ההתעללות הזאת כבר עוברת כל גבול!

אבל הלב רוצה ימינה, והרגליים עושות דרכן שמאלה, הרחק משם. לשתוק.

לשתוק זה הדבר שאני הכי טובה בו.

עוד ענף קטן בפנים נשבר -

בום עוד מכה, עוד מכה ולא אוכל לקום

רק רוצה הביתה, רק רוצה הביתה....

והבית שלי, הוא לא כאן, לא שם, אני יודעת.

לא יכולה לסבול את הצביעות הזאת, גם את שלי.

הלוואי שיכולתי להגיד לכם הכל בפרצוף, הלוואי שהייתם משתנים!

האם אני היחידה בעולם שלומדת מטעויות?! שמסיקה מסקנות?! שמנסה לשנות?! שמשתדלת להשתנות?!

האם אני היחידה שכשאשר אומרים לה שמשהו לא בסדר אצלה היא מנסה לשפר את זה?!

האם אני היחידה שחושבת על כל דבר אלף ואחד פעמים?!

האם אני היחידה שאכפת לה?!

האם אני היחידה שמרגישה שחייב להיעשות פה שינוי בגישה, במהלך החיים במקום הזה?!

האם אני היחידה?!

די.

אתם יודעים מה עובר לי בראש עכשיו?

אנשים מסננים לעברי משפטים כמו- "מה את משחקת אותה קדושה מעונה?"

אני לא משחקת אותה.

לא מנסה אפילו.

אלה המחשבות שלי, זאת אני האמיתית. בין אם תרצו או לא תרצו, תאהבו או תשנאו.

יותר מדי "ילדה טובה ירושלים" תמיד יותר מדי.

תמיד מצפה מאחרים, תמיד מצפה מעצמה.

תמיד מנסה להעלים את המעמדות האלה! את כל הבולשיט הזה שנקרא מעמד חברתי, אבל בעצמה משתמשת בו.

אני יוצרת לעצמי אשליה שזה יישתפר, שאם אני יגיד הם יבינו, שאם אני לא אשתמש באלימות [פיזית או מילולית] גם הם לא.

אבל כמעט כמו תמיד אני טועה, אבל יודעת בתוך תוכי שהכוונות שלי טובות.

אז כשאני מדברת הם כועסים, וכשאני מנסה להעביר משהו הם מלגלגים, וגם כשאני לא עושה כלום בעצם, הם יורדים, עליי.

מה עשיתי לכם?!

די.

הביטחון העצמי שלי בשפל.

מולם,

אני כמו טיפשה.

אני מתעבת אותם, אבל כשמדברים עליהם אני רק אומרת שבתוך תוכם הם טובים.

אני שונאת אותם בדם, אבל כשאני רוצה לעשות משהו פתאום אני כלכך מפחדת.

מפחדת לרדת לשפל יותר נמוך משלהם.

לאגואיסטיות הזאת, להתנשאות הבלתי נסבלת.

מי הם חושבים שהם?!

אז אני ג'ינג'ית, סוו וואט?! למה זה מזיז לכם?!

למה כשאני לא איתכם מקבלים אותי כמו שאני?!

אני אוהבת להיות כזאת, ג'ינג'ית. אני אוהבת את זה.

אז אל תגידו לי לצבוע את השער, שזה מה שיהפוך אותי ל"מושלמת".

אני לא מושלמת, אני אפילו לא מנסה להיות!!

נמאס לי מהסטיגמה הזאת שיצאה לי.

לפעמים אני מרגישה שכולם רק מדברים עליי כמה שאני צבועה, כמה שאני משחקת אותה קדושה מעונה, כמה שאני מנסה להיות מושלמת בעיניי אחרים ואני כלכך לא.

אני אפילו לא רוצה להיות כזו!

די, נמאס לי להתכחש.

נמאס לי שאנשים יורדים עליי בגלל צבע השיער שלי.

נמאס לי לשמוע מחמאות מצד אחד וקללות והקנטות מצד שני.

אז אני שונה, כן אני שונה, חיצונית ופנימית.

וכיום, בלב שלם, אחרי יותר מ-13 וחצי שנה, אני יכולה להגיד לכם שאני אוהבת להיות כזאת, שאני אפילו לא יכולה לדמיין את עצמי שונה.

נמאס לי מההתנשאות המגעילה שלכם.

נמאס לי מדרך החיים הבוטה שלכם, האלימה, שהכל נפתר במכות וקללות, והכל זה פוזה אחת גדולה. גדולה מדי.

נמאס לי שאתם חושבים שאני לא מספיק טובה בשביליכם.

אז צר לי לבשר לכם, אבל אני, הרבה יותר טובה מכם.

אולי לא יותר יפה, אולי לא יותר אמיצה, אולי לא יותר מתוחכמת, אבל כבנאדם.

אני בן אדם יותר טוב ממכם, אני יודעת.

ולא מגיע לי התייחסות שכזו.

לא מגיע לי הלגלוג הזה, לא מגיע לי ההתנשאות הזו.

לא מגיע לאף אחת ההתייחסות המגעילה והבוטה שלכם!!!!

אני חייבת לעשות משהו, אבל אין בי כוח.

אילו לא היו משנים.. אוח לא חשוב.

זה חסר טעם.

האם אני היחידה ששמתי לב לשינוי הזה?

לשינוי העצום הזה?[!]

האם רק אני חושבת שלהתחיל עם עישון בגיל שלנו זו הינה זוועה שאין עלייה?

האם רק אני חושבת שאלכוהול זה בזבוז של זמן יקר? או כמו שילדה מאוד חכמה אמרה לי פעם, שהסיבות ששותים את זה כי אומרים שזה טעים, אז למה הם לא שותים קולה?! גם זה טעים!

משהו כזה, אמרתי, נכון?

האם רק אני חושבת שאנחנו יודעים יותר מדי?

האם רק אני חושבת שנחשפנו מהר מדי? שהושפענו מהר מדי? שגדלנו מהר מדי?

האם אני היחידה שרוצה לעצור את זה, עכשיו, ולהפסיק לגדול?

האם רק אני באמתבאמת רוצה להישאר קטנה לנצח?

אני אל רואה את עצמי בעולם הגדול, שמיום ליום נראה לי יותר ויותר מסוכן.

האם אני היחידה שנהנת לא לאהוב?

האם אני היחידה שחושבת שנאמנות בדברים מסוימים היא מעל הכל?

האם אני היחידה שאוהבת להשקיע?

האם אני היחידה שכלכך קשה לה לשכוח?

האם אני היחידה שיודעת שלכל דבר שני צדדים?

האם אני היחידה שחושבת שלכל אחד יש שני צדדים, שלפעמים הוא בוחר להסתיר את הצד הטוב שבו, רק כדי שיאהבו אותו?

האם אני היחידה שנופלת בפח הזה כל פעם מחדש?

האם אני היחידה שמתאכזבת מכל דבר, שמצפה יותר מדי?

אז תפסיקי לצפות, אני חושבת לעצמי.

ותפסיקי לחשוב שגם אנשים רעים כביכול טובים בתוך עצמם.

אבל אני לא יכולה.

אני חושבת שלכל אחד יש הזדמנות להשתנות, אפילו יותר מהזדמנות אחת.

חוט מהחשבה נתקע, צריכה לצאת עם אמא לקנות משהו.

אולי אני אמשיך, אולי לא.

כי כמו שאמא תמיד אומרת.. אלוהים גדול.