טוב, אז ככה.

אני סוגרת. ואני חושבת שסופי, עוד לא החלטתי.

אני כותבת פה הכל, אומנם באילום שם אבל הכל.

כי זה הבלוג שלי, ואני אכתוב בו מה שאני רוצה.

ופשוט, כנראה שאנשים מסיקים מסקנות לא נכונות מהכתיבה שלי.

לאנשים לא נאה מה שאני חושבת.

ואני פשוט לא מרגישה נוח לכתוב פה כבר. אני צריכה לחשוב טריליון פעם לפני שאני כותבת משהו, כדי שלא תפרשו את זה אחרת, כדי שלא תעלבו, כדי שלא תעליבו אותי.

וזהו, עכשיו אני כבר יודעת.

אני לא אתן לעצב הזה להשתלט עליי.

אני פשוט, אחייך, ואמשיך הלאה. וכמה שיש לי המון בעיות על הראש עכשיו, אני אפתור אותן, בסופו של דבר.

והפעם אני אעשה מה שאני באמת רוצה, גם אם זה אומר לקחת סיכון. גם אם זה אומר לוותר על משהו שכלכך חשוב לי, על מישהו שחשוב לי.

ובקרוב אני יעשה פרו. ואהפוך את הבלוג לפרטי, ככה גם תגובות הנאצה יפסקו[?].

וגם, אני אוכל להרגיש חופשיה לכתוב פה שוב.

עד אז, אני חושבת שכבר לא תשמעו ממני, לפחות לא פה. אני חושבת שאמחק את כל הפוסטים ואתחיל מחדש, אבל זה עוד לא סגור.

כלכך הרבה דברים לא סגורים עכשיו, כלכך הרבה דברים אני כבר לא יודעת.

 נעם.

ואת/ הראל סקעת.

"היום שהתנפץ עלי,

עשה אותי קשה מדי

שכחתי מעצמי ודי

הייתי, לא הייתי אני"

הפוסטים שלי בזמן האחרון.. לא הכי שמחים בעולם.

תראו, מציק לי. מציק לי כלכך הרבה דברים, שפשוט, בבלוג אני מרגישה הכי נוח להגיד אותם.

זה לא אומר שלא טוב לי[?]

כולם אומרים לי חבל.

חבל שאת לא מאושרת, הילדה הזאת שמחפשת את האושר, שהוא מילה כלכך מכלילה.

אני שואפת לאושר, לאושר שאולי לעולם לא יגיע! כי אושר זו מילה מכלילה, מילה כלכך גדולה.

אם לפחות להשיג את האושר הזה אני לא יכולה, אני יכולה לנסות להשיג את השמחה הזאת.

שנמצאת כל הזמן מעבר לפינה. השמחה הזאת שאולי לפעמים אני לא רוצה שתבוא.

כי אני רוצה להישאר בהרגשה הזאת, שרע[?]. בהרגשה של.. להיות קצת לבד, קצת לשפוך ולא להדחיק כל דבר.

כי אולי בכל החיפוש הזה של ה'אושר' או ה'שמחה' הזאת, אני בעצם בורחת מדברים.

או בעצם, מפסידה?

כי שמחה ועצב באים יחד. לטוב ולרע. כי שום דבר לא מושלם, אין תמיד רק שמחה, תמיד יש עצב, אולי קטן, אבל יש.

ואני רק מנסה להיות מאושרת. להיות שמחה. שיהיה לי טוב.

כי חיים רק פעם אחת.

ואת ההזדמנות הזאת, אני לא יכולה לפספס.

לא מזמן, בחרתי במשהו. בחרתי במשהו שהייתי כלכך בטוחה שיביא לי רק יותר אושר ממה שהיה לי.

טעיתי.

אני מודה, טעיתי.

טעיתי בזה יביא לי אושר. כי שכחתי שבעצם.. עם ה'טוב' הזה יבואו גם כלכך הרבה בעיות. כלכך הרבה רגשות ש.. יפגעו בי. או באחרים, גם אם זה בלי כוונה.

מרגישה כמו ברכבת הרים. פעם למטה ופעם למעלה.

היה יום אחד, שפשוט, הרגשתי את זה. הרגשתי שאני כלכך מאושרת, כלכך.. כיף לי.

שיש לי כלכך הרבה ואולי אני פשוט לא שמה לב לעפמים.

בכיתי.

בכיתי מאושר.

והיה יום אחד, שהרגשתי את זה. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר, בכל הסבל הזה.

הרגשתי.. נורא. לתאר את ההרגשה אני אפילו לא יכולה. רק ניסיתי להיות מאושרת, שמחה, אז למה הכל מתפקשש?

למה הכל כלכך.. לא יוצא לפי מה שאני רוצה?

ישבתי, והתחלתי לכתוב. לך. כתבתי הכל, מהלב. כמה שזה לא גורם לי אושר כמו שחשבתי, כמה שאני מצפה ממך. כמה שזה לא הולך. החלטתי, שאת המכתב הזה אני לא משאירה למגירה. מהמכתב הזה אתה תדע.

מחקתי כלכך הרבה, שיניתי. חשבתי על כל מילה ומילה, כדי לא לפגוע בך. אחד האנשים הכי חשובים לי בחיים.

עכשיו, אני יושבת וחושבת, זה עזר?

נראה לי שכן. אני מרגישה יותר טוב.

ואני אוהבת אותך, אתה לא מבין כמה.

את.

כלכך נמאס לי ממך.

חשבתי שאת מדהימה, וחברות כאלה טובות לא היינו. אבל הכבוד שלי אלייך, פחת. אני מבינה שאת כועסת. אבל.. הזלזול הזה, כל הריכול הזה שלך עליי, כל הדברים שאת עושה מאחורי הגב שלי.

זה כבר מגעיל. ופתטי. ואת נותנת ליצרי שלך להשתלט עלייך ואת פוגעת בי, את מכעיסה אותי כלכך. חבל שאולי לעולם לא תדעי.

אני לא יכולה להגיד שלא טוב לי.

אני גם לא יכולה להגיד שטוב לי.

אני מנסה לחיות את הרגע, אבל גם חושבת על ההשלכות בעתיד.

כי אני לא רוצה לאבד אותכם- האנשים שעושים לי טוב.

אני בתקופה נורא מבולבלת עכשיו, לימודים ובכלל.

אני צריכה לאפס את עצמי, לחזור לשגרה שעוד מעט כבר תיגמר, ותחזור שוב.

אני כל הזמן רוצה להבטיח לעצמי להיות מאושרת.

לא לתת לשום דבר להוציא אותי מהאושר הזה. שאני עצובה- לשמוע שירים שמחים, שאני אשמח ואצא מזה.

אבל בזמן האחרון אני רק רוצה לשקוע ב'דיכאון' הזה.

בזמן האחרון אין לי חשק לקום לבצפר, אין את הלהט הזה.

אני כלכך מבולבלת, בין כלכך הרבה דמויות בחיים שלי, בין כלכך הרבה מטלות שצריכות להיעשות.

בין כלכך הרבה דברים שאני רוצה, שאולי אני אף פעם בכלל לא אקבל.

אני לא יכולה להבטיח לעצמי להיות מאושרת.

כי אני יודעת שאני לא אעמוד בזה, בהבטחה הזאת לעצמי.

אני רק יכולה לנסות, אני יודעת שזה לטובתי, אבל.. קשה לי. להתמודד עם הכל.

לשמוע דברים מאחרים- ולא ממך.

להרגיש שכועסים עלייך, ואתה אפילו לא יודע למה. ואין לך מה לעשות בנידון! רק לחכות, כדי לא לפגוע. כדי לא לאבד.

אני.. לא רוצה שתשאלו.

אתן כלכך מדהימות, אני מבינה שאתן 'דואגות' או מתעניינות.

אבל פשוט, אם אתן לא יודעות אולי יש סיבה.

או שפשוט.. לא הייתן פנויות / זמינות. או שפשוט.. באותו רגע אמרתי למישהי אחרת.

או שפשוט לא יצא!

וזה אל אומר שאתן חברות פחות טובות שלי, בכלל לא.

אז- ההחלטה שלי.

לנסות.

לנסות לפתור את הבעיות ולא לתת להן להשתלט עליי.

כי אני לא שמה לב.. וחוזרת להיות הנעם של פעם. הבנאדם שאני לא רוצה להיות.

אני פשוט.. לא יודעת מה אני אעשה עכשיו.

קודם כל, אאפס את עצמי. אחזור לשגרה הזאת ואגמור עם המטלות האלה על הצד הטוב ביותר.

בקטע החברתי.. אני חושבת שזה כבר לא תלוי בי. אני עושה את שלי, מנסה. בזהירות, בצעדים קטנים, כי אני לא רוצה לפגוע.

ולמדתי לחיות עם ה'מרחק' הזה.

ואני משתדלת לשים בצד את העבר ורק לשפר, לא לצפות ממך.

פשוט, לנסות. לדעת שניסיתי, שעשיתי את המיטב.

ושאני רק אחזור לעצמי,

לנעם המאושרת שכרגע רק לא מאופסת, הנעם ששוב בחיפוש אחר הדרך לאושר. [או השמחה].

כי.. גם אם השמיים ייפלו.. לא?

אהה כן. עיצוב חדש וזה.

נעם.

למה יש לי הרגשה ש.. שנעלמתן?

שפתאום, יש לי הרגשה שאתן חושבות שאני לא קיימת.

לא מתקשרות, במסינג'ר גם כלום. לא עונות לאסאמאסים.

מתעלמות ממה שאני רוצה, כאילו, רציתי לשאול אותכן אם אתן כועסות.

אבל אתן לא עונות, ומתרחקות ממני. למה?

אתן כועסות? בבקשה תגידו.

כי זה כלכך מגעיל, שנותנים לך הרגשה שאת לא רצויה.

אני חוזרת לזה, לדבר שפחדתי ממנו מכל.

לחזור להיות מי שהייתי פעם.

הנעם ה'לא מאושרת', מי שאני לא רוצה להיות.

היה לי כלכך טוב, חשבתי שזה רק יוסיף לטוב הזה שהיה, טעיתי.

זה מקשה עליי. הלימודים, הכל.

אני כלכך רוצה לחזור לעצמי, כי חבל לי עליי. חבל לי שאני לא מאושרת.

למרות שאושר זו מילה מכלילה מדי.. שמחה.

לפחות שמחה להיות, לא?

כי אל תשאלו אותי למה אני עצובה. כי אני בעצמי בקושי יודעת..

תודה. לאלה שבאמת עוזרות לי עכשיו, אתן לא יודעות כמה זה חשוב לי. כמה אתן, חשובות לי.

תודה :)

בקרוב עיצוב חדש. בקרוב מאוד.