היו היה פעם ילד בעל מזג רע מאוד.
אביו נתן לו שקית מסמרים ואמר לו לתקוע בגדר בגינה בכל פעם שהוא מאבד את הסבלנות או שיריב עם מישהו.
ביום הראשון הוא תקע 37 מסמרים בגדר. בשבועות הבאים הוא למד לשלוט בעצמו ומספר המסמרים פחת בגדר מיום ליום,
הוא גילה שיותר קל לשלוט בעצמו מאשר לתקוע מסמרים בגדר.
לבסוף הגיע הילד ליום שבוא הוא לא תקע אף מסמר אחד בגדר.
הוא הלך לאביו ואמר לו שבאותו היום לא תקע אף מסמר בגדר.
אז אביו אמר לו להוציא מסמר עבור כל יום שהוא לא איבד את סבלנותו.
הימים עברו ובסוף הילד היה יכול לבשר לאביו כי הוא הוציא את כל המסמרים מהגדר.
האב הוביל את בנו לגדר ואמר לו: "בני, התנהגת למופת, אבל תראה את כל החורים שיש בגדר.
היא לא תהיה אף פעם יותר כמו קודם. כשאתה רב עם מישהו ואומר לו משהו רע, אתה משאיר לו פצע כזה.
אתה יכול לתקוע סכין באדם ואחר כך להוציא אותו, אבל תמיד יישאר פצע.
לא חשוב כמה פעמים תתנצל, הפצע יישאר.
פגיעה מילולית מכאיבה בדיוק כמו פגיעה פיזית.
חברים הם תכשיטים יקרי ערך, הם גורמים לך לחייך ומעודדים אותך.
הם מוכנים להקשיב לך כשאתה זקוק לכך, הם תומכים בך ופותחים בפניך את ליבם.
הראה לחבריך כמה אתה אוהב אותם.
והוווו כמה שאני מראה לחברים שלי את זה. כמה שאני משתדלת לפחות. ואני חושבת שהולך לי טוב, כי אם לא, לא היו נשארים לי חברים.
וכמו שהילד "פצע" את הגדר והשאיר בה צלקות, ככה גם בני האדם. וברגע שאתם אומרים מילה פוגעת, אתם משאירים צלקת. וצלקות לא נרפאות.
ואני לא אומרת "אתם" ומתכוונת לאנשים מסויימים. אני מתכוונת בכלליות, וגם אליי. כי אף בנאדם לא מושלם. גם אני לא.
וכל אחד עושה טעויות.
אז אני מצטערת.
לא בשביל עצמי, בשביל אנשים שנורא מפריע להם שיש לי חברים. ונורא מפריעה להם הדרך חיים שלי.
והחלטתי- אני יעמוד על שלי. ואין לי על מה להצטער.
אני עשיתי וימשיך לעשות מה שטוב בשבילי. ואם זה לא נאה למישהו- הוא יכול לקפוץ לי. וגם ללחוץ על האיקס הקטן שם למעלה, מכירים אותו? ולצאת מפה. כי זה הבלוג שלי, והחיים שלי, והחברים שלי, והרגשות והמחשבות שלי, והטעויות שלי, והדרך חיים שלי, והדרך ביטוי שלי, והחיצוניות שלי, והצורת דיבור שלי, וזאת אני עצמי.
ובזכות עצמי, ובזכות הערכים שהענקתי לעצמי- יש לי חברים, והמון. ואני מרשה לעצמי להשוויץ בהם- כי הם נפלאים. ובזכותם אני קמה כל בוקר.
ולמי ש"אין" חברים, אולי כדי שבמקום להאשים אותי ולבקש ממני "לגלות רגישות" אולי כדי שילך למצוא את החברים שלו ויעזוב אותי בשקט. כי לא מתפקידי למצוא חברים לאנשים, אני לא מתכוונת לעזוב את החברים שלי רק בגלל שלמישהו כנראה זה לא נאה.
ואני לא גונבת אנשים. כי אנשים זה לא רכוש.
אני פשוט עצמי, ואני מתחברת ומתחברים אליי.
אני לא משמיטה אף אחד!
אני פשוט חייה את החיים שלי. ועל זה, אני לא מצטערת.
ומי שחושב אחרת ל א - א כ פ ת - ל י.
כי למען השם אני מי שאני!!!!
ומי שעדיין לא קיבל את זה, מוזמן להגיד לי ואנבעיה, אני יבין מי שכן חבר ומי שלא.
כי אני ילדה חסרת חיים שיש לה רק חברים ווירטואליים לא?
לא. פשוט לא אחד גדול וענקיייייייייי!
יש לי מליון חברים שאני מתה עליהם, ואכפת להם ממני, וההפך.
תודה לאל. ותודה בחיים לא תסביר כמה אני חייבת לאלה שבאמת איתי בכל מצב, לאלה שמקשיבים לי ותומכים לי. לאלה שמבינים אותי.
לאלה שאני יודעת שאפשר לסמוך עליהם.
ואולי אלה שלא, פשוט לא ראויים שאני אסמוך עליהם.
ולפעמים אני סומכת יותר מדי על אנשים, ונפגעת. כי כזאת אני, לפעמים אני יותר מדי נחמדה לאנשים.
ואני החלטתי- אני נחמדה לאנשים שאוהבים אותי, לאנשים שלא פוגעים בי. ואלה שכן פוגעים- אני שותקת. אבל שותקת עד גבול מסוים, עד שהכל מתפרץ. עד שכבר נמאס לי שפוגעים בי ונמאס לי לשתוק.
ואני לא עושה שום "קטע". ומי שלא נאה לו מה שאני חושבת מוזמן לא לדבר איתי פשוט, כי כזאת אני, ואלה המחשבות שלי, ומי שלא מקבל אותם יכול להתרחק ממני ואני לא "יפריע" לו.
אז להצטער? על מה בדיוק?
על זה שאני עצמי? או על זה שיש לי חברים?
לא, אני לא מצטערת.
אני מודה לאלוהים.
ואם למישהו יש בעיה עם זה- יכול פשוט להתרחק ממני, לטובת שנינו.
וגם אם זה לא נראה לי ככה לפעמי- יש לי כלכך הרבה טוב בעולם. ולא אכפת לי שזה נשמע מתנשא. ולא אכפת לי מה שאנשים חושבים.
כי- גם אם השמיים ייפלו אני אהיה מי שאני.
ולמי שלא נוח לו עם זה, מוכן ללחוץ על האיקס הקטן שם למעלה ולא לחזור לפה יותר.
כי בקרוב יהיה לי פרו [השבוע] ואני אתן גישות רק למי שאני רוצה. ורק לחברים שלי, לא לאלה שמעמידים פנים שהם כאלה.
וכנראה שזה עוד מכשול שמעמיד בפניי אלוהים. ואני יעבור אותו, ואני לא אכנע. ואני אמשיך בדרך שלי ובצורת חיים שלי ואני אמשיך להיות מי שאני.
ובהזדמנות זו, אני רוצה להודות לכולכם. לחברים מישרא, ולא מישרא. לכל אלה שבאמת אכפת להם ממני ולי מהם. כמה שאני אוהבת אותכם ומודה לכם אין לכם מושג. כמה שאתם חשובים לי. תודה על מה שאתם, תודה על שאתם אחת הסיבות שלי לחיות. תודה על החיוך שאתם מעניקים לי כל יום מחדש. תודה על שאתם עצמכם, תודה על הכל.
נעם. שאוהבת אותכם כלכך, אתם פשוט לא מבינים כמה.
עריכה:
יש אנשים יותר מדי טובים בעולם הזה.
ואני לא מדברת עליי.
עריכה 2:
הפוסט הזה נכתב בשעה של כעס. כעס על אנשים אחרים, ואולי איפשהו- גם על עצמי.
אבל למרות הכל, אני לא מוחקת אותו. אני רק אכתוב עוד כמה מילים:
כל אחד עושה טעויות.
גמאני. גם כל אחד. אבל הכי אני מעריכה בעולם- את אלה שיודעים להגיד סליחה ואני אדע שהם באמת מתכוונים לזה.
ואולי הייתי בדרך לאבד בנאדם מדהים, ואולי טעיתי במשהו שאמרתי, או איך שהתנהגתי, או כל דבר אחר.
אז אני מצטערת אם אמרתי משהו לא בסדר, מצטערת אם פגעתי בך, בכל דרך שהיא. ומי שמדובר עלייה, יודעת שזאת היא.
אני רוצה לדבר על נושא אחר.
השבוע הזה, התקופה הזאת, היו כלכך הרבה ריבים.
אומנם לי לא כלכך, אבל לכלכך הרבה אנשים אחרים.
בחיאת, אני לא רוצה להתערב, אבל מישהי מאוד חכמה הזכירה לי משפט כלכך נכון:
לפעמים עדיף להיות חכם מאשר צודק.
ואל תאבדו את האנשים שיקרים לכם, תחשבו דקה אם באמת הריב הזה שווה את כל הבכי, את כל הצעקות והסכסוכים, את כל הרגשות הקשים, רק לרגע. תעצרו הכל ותסתכלו בתוכם- אתם מוכנים לאבד את האנשים שאתם רבים איתם?
אני לא דורשת מכם כלום, רק מציעה.
כולנו אגואיסטים לפעמים. אז גם יל מותר להיות.
והפעם קשה לי להתחשב, קשה לי. פגעת בי, ואני שתקתי לך. ואת המשכת, וכהרגלי שתקתי. אז שכבר באמת נמאס לי.
ואני לא רואה שום סיבה להתחשב בך. גם אם עוברת עלייך "תקופה לא טובה".
אז גם עלי עברה תקופה לא טובה. ואת היית אחת הגורמים לה.
ואני שתקתי.
כהרגלי.
והבנתי שלפעמים אני יותר מדי נחמדה לאנשים. גם לאלה שפוגעים בי.
וזו טעות, כי אני צריכה לעמדו על שלי. אבל קשה לי.
מציק לי שאני בריב עם מישהו, מציק לי שאומרים לי מה לעשות, מציק לי שמאשימים אותי ומטיפים לא מוסר, מציק לי.
ואני עוד לא יודעת מה אני יעשה עם זה.
אבל שמו שאמא שלי תמיד אומרת- אלוהים גדול.
אז באמת שאלוהים כלכך גדול. והזמן יעשה את שלו. גם אם הזמן הוא קצר מאוד.
ולמשהו יותר נחמד:
למושלם נוואפחדלאמושלםאבלאתםיודעיםלמהאנימתכוונתP: הזה, יש היום יומולדת.
והמושלם הזה הוא ה-אח שלי:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
