הזמן האחרון, לא משהו. אפילו בכלל לא.
אני לא ישנה מספיק, לא מחייכת מספיק. אולי וכמעט לא מחייכת בכלל.
יום שלישי לא הלכתי לבצפר.
היו לי קצת סחרחורות, קצת כאבי ראש, אבל ידעתי שזה יעבור לי.
אבל פשוט לא היה לי כוח, חשק לא היה לי. די, יום קצר, שעתיים מדעים שלא עושים כלום בערך כי המורה לא מצליחה ללמד ועוד שעתיים חוגים שידעתי שבוודאי יהיה בלאגן.
זייפתי קצת נפילה על הרצפה, קצת בכי, אני ממש יכולה להיות שחקנית!
בקיצור, אמא אמרה שאני יכולה להחליט מה אני רוצה לעשות.
אחרי רבע שעה החלטתי, שלא.
נשארתי בבית, ניסיתי להירדם מדי פעם. התעוררתי כל רבע שעה, על השעון!
כל הזמן סיוטים. ואז באמת התחילו כאבי ראש. ואז הבכי היה אמיתי.
היום, אזכרה לסבתא. 3 שנים כבר. ואין לי כוח לפרט, די אין לי כוח לכלום.
אמא הוציאה אותנו מבצפר ב10 וחצי, אחרי 90 בערבית היה לי מצברוח טוב.
גם אמא עושה טוב, משפחה זה הדבר הכי משמעותי אצלי בזמן האחרון.
נסענו ברכבת מהרצליה אמא כרמל ואני.
ברכבת פגשנו בדודה של אבא שלי, חמודה כזו.
אחרכך עו לרכבת דודה שלי ובת דודה, היה נחמד, מאוד.
ירדנו באשקלון, סבא אסף אותנו, נסענו למסעדה.
היה טעים. ומצחיק. חחחחחח מאוד.
הגענו לבית של סבא, זה קיבוץ ליד שדרות. אבל זה המקום הכי בטוח, הקסאמים עוברים מעל הקיבוץ, אפעם לא נופלים עליו.
קצת טלוויזיה, נוסעים לבית קברות.
לא משהו מיוחד, פרחים, אבנים, אנשים. יותר מדי אנשים שאני מכירה.
מצאתי גן מסתורי, ואפילו נכסתי אליו. מקום באמצע השממה, מאחורי הבית קברות. יש שם ספסל והוא משקיף על כל השדות שנראים תמיד כאילו אין להם סוף.
פינה של גן עדן במקום כלכך.. מת.
חוזרים, קצת אוכל, נוסעים לרכבת שוב.
מחכים.
הנסיעה המצחיקה בחיי.
הרכבת הייתה ריקה כמעט לגמרי!! היינו אנחנו ועוד 3 אנשים ועוד 2 פקידים של הרכבת.
בתדודה שלי אחשלי ואני רצנו בכל הקרון! החחההח היה פשוט קורע לגמרי!
אחשלי היה חייב לשירותים, אז מה לעשות, רצנו לחפש אותם!
עברנו בין הקרונות, את כ-ל הרכבת עד שהפקידים תפסו אותנו ואמרו לנו שהשירותים בקרון אחד לפני האחרון, בעצם איפה שישבנו. החהחהח><
אחרכך בתדודה שלי רבה איתנו. הוויייי היא עם הקטעים שלה, אני אשתגע.
כמו תמיד היא שיחקה לי בפלאפון. מזה שיחקה! הסתכלה בהודעות וברשימות ובתמונות! יאאאוו אני שונאת שעושים את זה! המ היא צריכה לדעת מזה מעניין אותה?! וגם הבטרייה שלי נגרמת נורא מהר כשמשחקים בו, אז ביקשתי אותו חזרה.
אז היא כעסה ובהלבלהבלה וקראה לי קמצנית ועברה מושב!
אז אחשלי התיישב במקום שלה, ליד החלון.
ברגע שהיא ראתה שהוא התיישב היא החליטה שהיא רוצה לחזור וצעקה עליו שיקום ובלהבלהבלה, והוא לא קם, די בצדק למען האמת.
בלהבלהבלה קיללה אותו, קיללה אותו. אויש האגואיסטיות, אויש הילדותיות. היא כלכך תינוקית! למה היא חושבת שמגיע לה הכל?! זה מה שמשגע אותי באנשים.
אחרכך מדי פעם היא מילמלה כמה שיש לה בני דודים חארות. נוו מילא. היא נאכלה מקנאה שאחנו ביחד והיא משתעממת בנסיעה של שעה ו40 דקות!
הלכנו בלי להשלים אפילו. ויש לי עוד 2 ברמצוות, לשני בני דודים אחרים שלי שלשניהם קוראים רז.
אחד ב5 לאוקטובר ואחד ב19? משהו כזה. ועוד אחד ב9? נההה לא זוכרת.
מרגישה יותר טוב, הרבה יותר.
נמאס לי לשחק לפי החליל של אנשים אחרים, די זה כבר עובר כל גבול.
אני חושבת שאני עושה מעל ומעבר לכל יכולתי, מנסה כמה שיותר לא לפגוע, להסביר הכל בדרך הגיונית וישרה.
אבל די, אין לי כוח לריבים עכשיו.
הוצאתי המון דברים, כמו תמיד לאמא.
כן נוו, כי משפחה זה הדבר הכיהכי, חבל שלקח לי 13 שנה ללמוד את זה, אבל עדיף מאוחר מאשר אפעם. 
אין לי חיוך, כי הוא פשוט לא יוצא. הוא נורא מזויף, לא אמיתי. בכלל לא.
מוסיקה, הוו כמה שהיא עושה לי פשוט, טוב.
מחר אחד הימים הלחוצים ביותר בחיי, בהצלחה לי. וויפידו:
אני חוסמת את התגובות ומותירה רק למשתמשים רשומים להגיב, די הנאצה חוזרת ומשתלטת פה על הבלוג.
אבל זה די מצחיק כשחושבים על זה, כי זה כלכך ברור לי מי האנשים האלה, חבל לי, אבל אין ברירה.
אני באה ב10.10, כבר אמרתי?
מחכה כלכך3>
העידכונים בזמן האחרון נורא קצרים, לא משמעותיים במיוחד.
מחר ה-מצלמה חוזרת מתיקוןDDDDDDDD:
סוףסוף!#@!%$^#*%%$
לפי ההורוסקופ, מחכה לי שנה מלאה תלעות ו.. אהבות:\ אבל מוצלחות! בעזרת השם.
התחלטתי להאמין ביותר מדי אמונות טפלות, אבל אני פשוט לא יכולה לקחת שום סיכון><
מציאות זה מסובך, יותר מדי.
הייתי פה.
עריכה:
"כלבים אוהבים את חבריהם ונושכים את אויביהם, בשונה מבני האדם, שאינם מסוגלים לאהוב באמת ותמיד מערבבים אהבה ושנאה"
זיגמונד פרויד.
אל תשאלו אותי מי זה, כי אין לי מושג.
היום יום הולדת לאחת מבני האדם הכי יקרות לי ביקום, ומי כבר זו תהיה אם לא ה-טוויני שלי.
אז את הברכה כבר הבאתי, ואת המתנה גם, ואת הבלונים כבר ארגנתי והבאתי ואיחרתי לבית ספר פעם ראשונה בחיי^^ ואת הקניון כבר חרשתי בחיפוש אחר מתנה מכולנו, גם אוכל כמובן. ואת מסיבת ההפתעה כבר ארגנתי וכמובן איתי עוד אנשים, ואני חושבת שדי הצלחתי.
אז לאחל, לא נותר לי הרבה.
אני אוהבת אותך הכי ביקום, את כבר יודעת.
ענבלי, אהובתי. אני יודעת שאת קוראת פה, ושחזרת, חלקית[?]
אז שתדעי שאני חייבת לדבר איתך, כלכך דחוף. אז אם את רואה את זה, צרי קשר, מבטיחה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
