חזרתי מפולין, למזלי.

היה קשה, פיזית כן, מנטאלית גם.

לא, אני לא בכיתי. ואם תשאלו אותי למה אני לא אוכל להגיד לכם.

אולי יש הרבה שעברו את אותו דבר אבל אני פשוט מכה את עצמי נפשית כי אני לא מבינה למה אני לא יכולתי להיות אחת מאלה שבכו שם והתרגשו ומצאו שהחוויה הזאת הייתה חוויה של החיים ששינתה אותם לגמריי.

חשבתי על זה המון. אולי זה בגלל שזה נעשה כולכך חלק מהחיים שזה כבר לא יכול לזעזע. רצח כבר לא יכול לזעזע.

זאת הייתה מן האבקות אישית שלי "'דניאל! תיראי כאן איפה שאת עומדת מישהו נשם את הנשימה האחרונה שלו.' 'כאן יש מיליוני גופות, כן, כאן. של ילדים של אימהות של אבות'". או שלא הבנתי את זה בכלל או שזה כמו שאמרתי כבר לא כולכך מזעזע. שהרעיון הזה בעצמו מזעזע.

כול העניין גרם לך לחשוב על עצמך כבתאדם. האם את מסוגלת לעשות דברים כאלה? רצח? הרי זה כלום בשבילך כבר עכשיו.

שמעתי מהרבה מהמשלחת שלי את השאלה- "איך? איך מישהו יכול לעשות דבר כזה?!" עלו לי כמה תשובות , הרי הן כבר ידועות, למדנו אותם בשיעורים מיליוני פעם. "גזע עליון" רוצה לשלוט בעולם יוצא במטרה לטהר את הגזע ולחסל את כול מי שניראה לו כלא מושלם. זאת תשובה ברורה.

קשה שלא לחשוב שאנחנו עושים כול יום את אותו דבר. בני האדם רוצחים מיליוני זנים של חיות, למה? לטובתם האישית בלבד. שבעצם אפשר להתקיים עכשיו בלי כול זה.

אני יכולה להמשיך עם זה כול היום אז אני אחזור לנושא.

-פולין כן הייתה קשה, ובעצם אחרי כול זה זאת כן הייתה חוויה ששינתה לי משהו.

הגעגועים הרגו אותי שם. לא עברה דקה בלי לחשוב על מישהו או על משהו שחסר לי.

-ביומיים האחרונים של המסע , ירד שלג ואני התאהבתי. זה היה ממש מדהים.

שבוע ימים עם אותם אנשים זה פשוט נוראי. מהחברה הטובה נמאס טיפה. את החברות האחרות אני פשוט רציתי לחנוק. נכון, דיברתי עם אנשים שלא דיברתי איתם מעולם אבל לרוב גיליתי שזה היה לטובה.

מוזר היה למצוא שיש מקום עם אנשים אנטיפטים כאלה.

גם הקטע שכתבתי למעלה וגם כמות העוף המחרידה שדחפו לנו שם גרמה לי לחשוב על לנסות את עניין הצמחוניות. ניראה אם יש כאן בבית תמיכה מסוג כולהוא.

-קיבלתי צו ראשון. שיט.

דניאל.