בדידות

נזכרתי שיש לי גם בלוג...האמת אף פעם לא שכחתי אבל החיים בצבא נורא צפופים...הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיו...

אני מתקשה לזכור את הפעם האחרונה שישנתי יותר משש שעות רצופות בלילה...

האמת זה לפעמים אפילו די עצוב לחשוב שכל בן אדם שתשאלו ברחוב מה שהוא חושב על חייל בקרייה זה יהיה "ג'ובניק שלא עושה כלום ויושב כל היום במשרד" האמת...גם אני הייתי חושב ככה לפני שהגעתי למקום הזה...עדיין אני חושב שהרוב המוחלט של הבסיס הזה שתקוע באצמע ת"א הם בהחלט אנשים שהיו יכולים לעשות איתם הרבה יותר...אבל כמו שרובכם יודעים הפרוטקציות מדברות בעד עצמן ומי שבא לשם בשביל לעבוד באמת מגיע לשם בזכות עצמו וכנראה זאת הסיבה שגם אני הגעתי לאותו מקום שאני הגעתי אליו...מקום שצריך אחזקה 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע 365 ימים בשנה...לא משנה אם זה חג או כל דבר אחר...כמו שאמרתי זה קשה אבל זה שווה את המאמץ בסה"כ אני נהנה שם...האנשים טובים ובלי ששמתי לב הרווחתי לעצמי עוד כמה חברים חדשים שמתי שאני צריך אותם הם שם...כמו משפחה שניה כי אם אני רוצה או לא אני נמצא איתם יותר ממה שאני נמצא עם המשפחה שלי באמת...

בנתיים שאני כבר בבית ויש לי זמן לחיים שלי אני נמצא עם אחי הקטן שלא קל לו עם זה שאח אחד רואה בית פעם בשלושה שבועות ואח אחד בא לגיחות פה ושם...אבל הוא צריך את הצומי שלו...בכל זאת אח קטן...

ואם מישהו קרא בכלל את הפוסט הקודם של לפני כמה חודשים והבין שאני מצאתי לעצמי חברה אז היא עדיין איתי...בלי שאני שם לב כבר חמישה חודשים שהיא איתי...לפעמים קשה לה עם זה שאני רואה אותה במקרה הטוב פעמיים בשבוע אבל היא אוכלת את זה...לקח לי זמן להבין את זה אבל היא כנראה אוהבת אותי באמת אם היא מצליחה לסבול אותי...

זהו סה"כ...החיים ממשיכים והם לא רעים בכלל...אני מקווה שהפוסט הבא שלי לא יהיה עוד חודשיים ושיהיה לי זמן או חומר מעניין לספר עליו...

תהנו לכם!