משמש מכני

אני שוב בבית.. אני רוצה לכתוב כל כך הרבה אבל אני לא יודעת ממה להתחיל, אני רוצה לספר הכל אבל לא יודעת איך....

לפעמים אני נוסעת עם דייגו והראש כל כך צלול, המחשבות רצות, כל כך הרבה דברים ואני תמיד אומרת לעצמי לרשום, לא לשכוח, לכתוב.

אני נתקעת.

ששום חגגתי את היום הולדת ה 20 שלי, יש לי עוד פחות משבוע הוא יוצא ביום שלישי, אני מתרגשת לא מהיום אלה מהגיל, עברתי קידומת עכשיו זה לא 1 ו... זה 2 ו...

מאד מלחיץ אותי לראות ולהבין שהזמן אחרי הכל טס, אני חושבת שטוב לי, יש המון דברים שמספקים אותי, אני חושבת שאני מאשרת אחרי הכל, אני אוהבת לחשוב על זה ככה: אני לא מליונירית אבל יש לי הכל.

דייו ואני מחזיקים מעמד אני חושבת שהוא האחד ואם לא אז בנתיים אני לא רוצה משהו אחר.

רזיתי קצת מאז שהתגייסתי, יש עוד המון אבל אני מרוצה מאוד מאיך שאני נראית, לא שמנה. אני אשים תמונה מהמסיבה.

לפעמים כשאני חושבת על ההורים שלי עצוב לחשוב שעברו כמה שנים מבוזבזות, יכלנו לריב פחות אולי גם אני יכלתי לריב איתם פחות, אבל עדיין אני יודעת שאותי הם לא אוהבים שונה הם אוהבים טיפה פחות אני בת 20 ואני אומרת אתה בלב שלם, אולי השלמתי עם זה. יש הרבה אוליים אז מה.

ולמרות הכל טוב לי. מה כבר יכול להיות רע וחוץ מזה כדי שלא יהיה משעמם אחרי הצבא אני אעשה משוה שונה, אני יודעת שיותר מכל אני רוצה לתת לא רק לקבל, אני אסע רחוק ואעשה צדק, אולי למעשים שלי לא תיהיה שום השלכה ענקית אבל אני אדע שהגשמתי חלום וזה יתן לי להרגיש טוב, ממש טוב.

אני מנסה עדיין להבין איך אני הולכת לשלם אצ הלימודים בבין תחומי, לא התקבלתי וזה בגלל שעוד לא ניסיתי, קודם אני אסיים את הצבא, אחרי זה אני יודעת שאני אתקבל, הסלקציה היא לא בעזרת הפסיכומטרי, הכסף ממיין את הסטודנטים. אבל אני אקרע את התחת כדי ללמוד שם כי אני יודעת שזה המקום שיפתח לי את הדלתות לא ת"א ולא באר שבע, אני שואפת לשלמות.

אבל גם על רפואה לא וויתרתי לגמרי, פשוט 7 שנים קצת מרתיעים אותי, אני רוצה להתחיל כבר עכשיו.

המוות פחיד אותי, לא ממה שיקרה לי אחרי שאני אעבור הלאה, העולם אכזרי, אחרי שמבלים המון זמן במחצית משיהו שאתה אוהב, הורה, אח ,בעל אפילו בעל חיים הוא לוקח אותו ממך וזהו. אי אפשר לדעת מה הלאה. ואני כל פעם מתפללת שהוא לא יקח אף אחד ממני, אני יודעת שיום אחד הם ילקחו ממני.

אני מגעגעת למשפחה שלי, סבתא שלי הגיע לבקר אותנו בקיץ, כשדבר מסויים חסר לך בחיים לומדים להעריך אותו ואני למדתי לעריך את המבט הזה כאוהבים ומתגעגעים וגם ארוחה חמה כשחוזרים הביתה אחרי יום מפרך. הרגשתי את תשומת הלב שלא רק אחי הקטן מקבל. לא ראיתי את משפחתי כבר 13 שנים סבא וסבתא באו לבקר, סבא פעם אחת לפני 6 שנים וסבתא כמה פעמים הפעם האחרונה הייתה בקיץ, לפני זה לא ראיתי אותה 8 שנים וכל זה כחוץ מהוריי אחי דודה ובן דוד אין לי אף אחד. המשפחה שגידלה אותי נמצאת עשרות אלפי קילומטרים ממני אולי אפילו מאות.

לפני כמה חודשים כתבתי מכתב לדייגו שהכיל את כל מה שעברתי, כתבתי לו אותו כדי שיבין למה לפעמים התגובות שלי הן כפי שהן כיום, למרבה האירונייה דייגו לא קראה את המכתב, אמא שלי מצא אותו בחדרי וזה מה שהכי מוזר זה לא היה אמור לעניין אותה, רוב הדברים שלי לא מעניינים אותה, חתיכת נייר מקופל לא היתה אמורה למשוך את תשומת ליבה אבל היא קראה אותו, קראה הכל נדמה לי. אני חשבתי שאם אי פעם זה יוודע לה, אם אי פעם היא תדע בדיוק מה אני מרגישה היא תבוא ותחבק ואותי, בלי שאלות ובלי שום טענות, אחרי הכל היא פישלה בגדול אבל היא העבירה את המכתב לאבא שלי, וככה נוצר המצב שהם יודעים הכל אבל לא רוצים להודות בטעויות שהם עשו ויותר מזה את החיבוק לא קיבלתי. הם טענו שבגדתי בהם, אני מוכרת אותם לכל מי שרוצה לשמוע, לא היה ממש ריב, עוד הפעם הם לא טיפוסים שאוהבים לדבר יותר מדי על הטעויות ובמיוחד לא איתי. חוץ מזה הם לא אמרו כלום על ההפלה שעלייה היה מסופר במכתב, לא התעניינו מה קרה, למרות שזאת אחת הטראומות שקשה לי לשכוח.

עדיין טוב לי, טוב לי לקום כל בוקר ולדעת שאני שווה משהו, אנ שווה המון, לדעת שיש סביבי אנשים שאוהבים אותי, יש כל כך המון דברים שמפצים על העבר. תודה.