משמש מכני

טוב ממה להתחיל אני חייבת להציא את הכל, (לא איכפת לי שלא קוראים כאן שיזדיינו, כבר מזמן הפסקתי לכתוב בשביל שיקראו זה לא מעניין אותי ולא מעניין אחרים מה שוקרה לי בחיים, אני לא אתחיל להמציא סיפורים מעניינים כדי למשוך תשומת לב עוד הפעם שיזדיינו).

אני לא רוצה להצטייר כמנולכולית אבל דיי נמאס כרגע אני על הגבול הדק שבין "בסדר" לדיכאון.

 היה לי כל כך טוב בחודשים האחרונים אבל בשורה אחת כואבת ניפצה לי את המראה שעמדה מול עיניי. אמא בישרה כי לסבא מצאו גידול מתחת לבית השחי, הגידול הוסר בניתוח ונמצא ממאיר, יותר גרוע מזה מה שהוסר היה חלק גרורתי מה שאומר כי זהו לא מקומו ההתחלתי של הגידול, הנבלה מתחבאת עמוק, עמוק בגופו. את זה אמא בישרה לי ביום שבו אני ודייגו חזרנו מהצימר אחרי שחגגנו את יום הולדתי ה20, מאז כל פעם שחזרתי הביתה מצאתי את אמא בוכה, מרירה ומדוכאת מאשימה כל דבר אפשרי, אומרת שבגלל הביקור של סבא בארץ הוא חלה, אומרת שהמדינה אשמה...

ומה איתי? אני מרגישה כאילו חטפתי אגרוף מברזל בבטן, הכל אצלי מתהפך, איך אפשר לספר בקצרה את מה שאני מרגישה, אני רק יכולה לספר שאם יש אנשים שאוהבים אותי יותר מהוריי אלו הם סבא וסבתא שלי שגידלו אותי עד גיל 6 בזמן שאמא שלי לא נמצאת בבית שבועות או אפילו חודשים ואבא שלי בארץ מטפל באמו הגוססת מסרטן סופני שאוכל את גופה. כמה נורא הגורל, איך אני מרגישה נבגדת ולא יודעת מי בגד בי, אבל ההרגשה כל כך חזקה ואמתית. עדיין אני לא מליחה לספר למה הוא כל כך חשוב לי, אבל אני אנסה עוד הפעם.

אחרי שאמא ואני עלינו לארץ לא ראיתי את משפחתי עוד, המשפחה שכל כך אהבה אותי נשארה מאחור שלא מבחירתי. בקיצור אני מרגישה שהוריי הזניחו אותי ואחרי לידתו של אחי הקטן דודי הזניחו עוד יותר ולא מבחינה פיזית אלה נפשית, בואו נגיד שלא ממש עניין אותם עם אכלתי, יש לי מספיק בגדים ו/או אם אני צריכה קצת יחס חם ואוהב, אני מסתדרת לבד תמיד ואני גם גאה בזה.

סבתא הגיעה לבקר כמה פעמים וגם סבא הגיע פעם אחת לפני 6 וכשהם היו פה במיוחד סבא הרגשתי שסוף סוף גם אני זוכה ליחס, גם לי מגיעה קצת אהבה וזה היה כל כך טוב כשהם היו פה אמנם כל אחד בנפרד אבל עדיין זה הרגיש נכון, נכון בכך שיש משפחה. את סבא למתי להכיר וגילתי בן אדם עם לב כל כך טוב, איך אפשר לתאר טוב כזה? אני לא יכולה רק עולות לי דמעות, הבן אדם פשוט הגן עלי בכל ריב שהיה לי אז עם הוריי, סוף סוף מישהו עומד לציד, וסוף סוף יש מה לאכול כשחוזרים מהביה"ס יש מי ששואל איך עבר היום וכמובן סוף סוף זה לא מופנה רק כלפי דודי אלה גם כלפיי. בכל מקרה סבא עזב אחרי שנתיים וחצי ומאז לא ראיתי אותו, רק דיברנו בטלפון וכל פעם הבטחתי שאחרי שאשתחרר אבוא לבקר את המשפחה שלא ראיתי 13 שנה, אבל חצי שני לפני השחרור שלי נודע לנו שסבא חולה, הגידול שממנו הכל התחיל נמצא על הכלייה, אולי מזל שלא בתוכה, אבל עדיין הוא כבר הספיק לשלוח גרורה אם לא יותר. סרטן זה דבר נורא.

והנה עוד דבר, כמה שזה אירוני, יש לי עןד סבא מצד אבא, חיי בריא, חיי לו עם אשתו השנייה במוסקבה הכל טוב ויפה אבל אותו לא זכור לי שראיתי אי פעם... לא יודעת למה הוא לא בקשר איתנו, אין סיבה מיוחדת אף פעם לא רבו עאתיו, לא היה וויכוח, פשוט אחרי שאמו של אבא מתה, סבתא שלצערי ולא באשמתה גם לא זכיתי להכיר הוא חזר לרוסיה והתחתן שנית, רק שהפעם הוא התנתק ממשפחתו בארץ. בכל מקרה הוא בריא יש לו את הכסף לבוא לפחות פעמיים בשנה לבקר את אבא אבל הוא לבא, והוא בריא!!! אני לא מאחלת לו לחלות חלילה אבל כמה זה לא צודק שאדם אני כה אוהבת חולה במחלה כה קשה, כשכל חייו הוא דאג לאחרים ולא לעצמו, וכל חייו אהב אותי כמו שהורים צריכים לאוהב. כמה העולם ודרכיו משונות. והאמונה מתחילה להתרחק, כבר אין לי במה לאחוז, אלוהים אנא ממך סלח לי על רגשותיי, אני צריכה לדעת שאתה קיים בלב שלם, זה מה שעושה את ההבדל.

אני אחרי הרבה התלבטויות החלטתי... שאני...יוצאת לקצונה, נכון נשארה לי עוד כולה חצי שנה אבל אני אף פעם לא הייתי סולחת לעצמי על זה שפיספסתי הזדמנות להוביל ולעשות משהו לא בשביל האינטרס האישי שלי אלה בשביל אחרים. אני רואה את הקצונה משהו מעבר לשירות הרגיל שכולם עושים רק כדי לסיים ואצל הרובזה ככה, מחכים רק להשתחרר ואני לא תוקפת , כל הכבוד לכל אחד שהתגייס אפילו שלא בלב שלם עדיין זה תורם. בכל מקרה אם אני אצא אחרי הכל זה יהיה באפריל כי ינואר כבר מאוחר מדי. אחזור לקראת אוקטובר בתקווה לפקד על הצוות שלי שאני כל כך אוהבת. איחור רציני אבל אני מוכנה לעוד כמה שנים, לי הצבא עשה טוב, הגעתי ליחידה מדהימה עכשיו ההתלבטות העיקרים היא לאיזו קצונה לצאת תקשוב או מודיעין ... אח שאילו יהיו הצרות שלי בחיים.

בכל מקרה יותר מזה אני לא אוכל לפרט.

שהשנה החדשה תביא עמה רק טוב.