פתקיות דביקות

הקדמה: כיוון שהפוסט נכתב על ידי זכר, הוא יהיה בלשון זכר. אין שום קשר לטעמי נוחות...

לפי המודל של הפסיכיאטרית הנודעת אליזבט קובל רוס (Elisabeth Kubler-Ross) בזמן שנודע לבן אדם שהוא הולך למות או כאשר הוא חווה אובדן משמעותי הוא עובר דרך חמשת שלבי האבל, אך לפני שאציג אותם שאלה:

האם מערכת יחסים שנגמרת יכולה להחשב אובדן ? אומנם לא איבתם פיזית את בת הזוג, אבל תחושת היגון שחווים אחרי זה מאוד דומה. נסתכל איך פרידה מתאימה למודל:

1) הכחשה - זה לא קורה לי, לא נכון, היא לא באמת עזבה אותי, היא תתקשר מחר, מקסימום מחרתיים. בדרך כלל שלב דיי קצר שנגמר תוך יום או יומיים כשאתה מבין שהיא לא תתקשר.

2) כעס - למה אני ? מה כבר עשיתי ? לא אהבתי אותה מספיק ? לא נתתי מעצמי ? לרוב הכעס יהיה מופנה גם כלפי עצמך (אגרופים בכל דבר שאפשר) וגם כלפי אחרים.

3) מיקוח או במילים אחרות הפיכה לסמרטוט רצפה. אתה מתקשר ומבטיח להשתנות, להיות יותר _____ ופחות____ (תמלאו לבד). אתה מתמקח עם עצמך שאם היא תתקשר ותחזור אתה תפסיק _____. וכו.

4) דיכאן - באמת יש צורך להרחיב ?

5) קבלה - היא לא תחזור, ממשיכים הלאה ומבינים את זה, במילים אחרות זה כאשר אתה מתחיל שוב עם בחורות ולא יוצא לדייטים כי חבר שלך סידר לך מישהי מהמשרד.

טוב, כל זה בקצרה. אבל לאן לשייך את הדברים הקטנים של היום יום ? למשל שכל דבר מזכיר לך אותה. הנא תחנת האוטובוס שהיית מלווה אותה אליה בבוקר והנא האלבום של לאונרד כהן שכל כך אהבתם לשמוע ביחד. האם זה חלק מהדיכאון ? או אולי כעס ?

החלפת כבר את כל המצעים והמגבות בדירה ועדיין לכרית יש את הצורה של הראש שלה ואתה בטוח שכשתקום בלילה לקחת כוס מים היא תהיה שם. האם זה סוג של הכחשה שזה לא נגמר ?

המודל מציע חלוקה מעניינת והרבה פעמים נכונה של תהליך ההחלמה מפרידה קשה. אך האם קיים מודל שגם מסביר איך להתמודד איתה.....? הייתי שמח למצוא אחד כזה ליום שחור.

נ.ב - טלפון אליה באמצע הלילה כאשר אתה בטוח שמצאת את הדרך להחזיר אותה הוא אף פעם לא הפתרון הנכון.