פתקיות דביקות

זה לילה רבעי שאני שותה. שיא הקלישיאה, שיא הטמטום, אבל כך יותר קל. זה לא גורם לי לשכוח, זה לא גורם להרגיש טוב, רק מקהה טיפה את הרגש. הכאב נהיה יותר רך או היאוש נהיה יותר נוח כמו שאמרו ליפניי. טקסט זה לא יעבור עריכה ביום למחרת, אז על טעויות הכתיב יש לסלוח מראש. גם על חוסר הלוגיות שיש מצב ותמצא כאן בשלב מסויים. אין גיל לאהבה וזה נכון. אבל כודם כל יש להגיד תודה. תודה לה, היא לימדה אותי שוב לאהוב, שוב לסבול, שוב לראות שיש בתוכי רגש. שאני יכול לבכות כמו ילד. הקורונדום נשבר, הואקום נעלם. איך אפשר לתאר סבל ? איך אפשר לתאר הרגשה של אהבה שלא התממשה ? הרגשה של עולם חרב. הרי היא מלווה אותך בכל אשר תלך, במטבח, בעבודה, במיטה הקרה להחריד. נשארו המצאים שקיבלתי ממנה במתנה לבית החדש שלנו. לזרוק ? לא יכול. לישון עליהם ? לא ארדם לעולם. מחשבות קופצות, הרגשת כאב, כאב אינסופי, כאב שלא נגמר. הגיל עושה את שלו ואתה יודע שזה יעבור, אבל בזמן הנתון בא לך לצרוח. פאק איט, היום כמעט הדלקתי סיגריה וזה אחרי יותר מ 3 שנות גמילה. היא בכל, היא מהכל, היא בכל מחשבה. זה יכול להפתיע, אבל אני כבר מחכה לשבוע שיבוא, תיגמר החופשה ויתחילו שבועות ארוכים של פציינטים וניתוחים שדורשים ממך 110% אחוז ריכוז, אני חייב את זה. אני מדבר כמו ילד בן 16, תודה לך, תודה לך אהובה, גרמת לי לחוש מחדש את כל העולם. אני....אני....אני לא אעשה משהו טיפשי, בזה אני בטוח. פאק פאק פאק ! מתי נהיינו מבוגרים ?