אנשים אוהבים לקשור בין פטריוטיות לנוחות
צרכנית. אם אתה רוצה חיים כמו בברלין, אז אתה לא ציוני.
אני רוצה. אני רוצה להזמין כל דבר באמאזון ביום
שני כדי לקבל את זה ביום שישי עד הבית. אני רוצה אמאזון. אני רוצה ללכת לאיקאה ולרהט חדר שלם באלף חמש
מאות שקלים. אני רוצה לצאת לעיר, לאכול ולשתות ולא להוציא יותר מחמישים שקלים על
זה. אני רוצה חנויות אאוטלט ענקיות עם נעלי נייקי במאה חמישים שקלים. אני רוצה
רשתות ביגוד לגברים. אני רוצה חנויות ספורט ענקיות עם מחירים ברצפה. אני רוצה לצאת
לחופשה לחו"ל ולשלם על מטוס פחות ממה שאני משלם על אוטובוס לאילת. אני רוצה
לקנות בירה ישראלית בפחות מחמישה שקלים בסופר. אני רוצה סופר בשבת וגם תחבורה
ציבורית. אני רוצה שיהיו לי כמה סוגי וויסקי בבית בלי להרגיש מיליונר. אני רוצה לא
לשלם ביטוח מקיף כי החלקים כל כך זולים שאחוז הגניבות הוא מזערי. אני רוצה רכב חדש
בלי מיסים כפולים. אני רוצה דירה במודיעין שלא תעלה כמו דירה במרכז פירנצה. אני רוצה שמשכורת של שש אלף שקל
בחודש תספיק לבן אדם אחד לחודש שלם של חיים מלאים ומספקים מבחינה חומרית.
האם אני רוצה יותר מידי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חצי סטודנט