פתקיות דביקות

-       אם אם רוצה להכיר לך את בתה - כנראה שעשית משהו נכון בחיים. 

-       יהודים בגולה קוראים לישראל ״ארץ״. 

אדם, אתה מכיר את הבת הקטנה שלי, חנה? - שאלה אותי אשתו של הרב בסוף טקס התשליך. הודתי לה בסתר ליבי, תמיד אני מתקשה בתחילת השיחה.

חנה נהייתה אדומה, לחשתי לה שלא תדאג וזה תפקידם של הורים. שתמשיך לחייך ותיכף זה ייגמר. את משחק המבטים שהלך בין הרב לאשתו ליפני כן היא לא ראתה, או לפחות כך קיוויתי. 

לחנה היה יופי יהודי קלאסי. עור שחום, שיער מטולטל, אף עם גיבנת קטנה ומבט חכם. היה יום שמש של סוף הקיץ והשיחה התגלגלה בנעימים על חוף הים, כאשר אמה מפעם לפעם בודקת שהכלל בסדר. - מה הסיבה שאת כל כך שמחה ? – שאלתי. אני נוסעת לארץ! - ענתה בהתלהבות. לכמה זמן? -  לתמיד! אני הולכת להתגייס לצבא והולכת ליחידת קרב!

למרות שאמה הייתה מרוחקת מאתנו מספק מטרים, היא התקרבה במהירות וסיפרה לביתה כדרך אגב שאני הולך לסיים לימודי רפואה ושגם אני עשיתי צבא ב"ארץ״. אחרי זה הסתובבה אליי ואמרה: אתם הישראלים עושים הכל מאוחר בגלל הצבא, אבל כל הכבוד לך, בגיל כזה וכבר רופא. 

הפיתוי לא להגיב נולד ונעלם תוך שבריר שניה, שכן להתחיל הכרות משקר הוא דבר פסול. תיקנתי אותה בעדינות לגבי גילי וראיתי את המבט המשתהה של ביתה שלאחר חישוב פשוט, מצאה שגילי בידיוק כפול משלה. אחרי חלוקת מחמאות לגבי המראה והבטחה להראות את הדרכון בצאת החג, המשכנו בשיחה על הקשיים של הטירונות והרצון לשרת את המדינה. שנים של עבודה עם צעירים מחו״ל השאירו את החומר רענן בראש. כל אותו הזמן, הרב ואשתו דסקסו משהו ביניהם. ליוויתי את חנה ומשפחתה בחזרה לביתם ובשלב זה הרב התקרב והזמין אותי לארוחה אצלם בערב חג שני. סירבתי כי הייתי חייב ללמוד, אך הוא חזר על הזמנתו והציע מאפה שוקולד שהכינה ביתו השנייה. עמדתי על סירובי והלכתי לחברים שאצלם ביליתי את החג. לאחר לחץ פסיכולוגי לא מתון כלל של חברי ואשתו, החלטתי להגיע לארוחה.

מסביב לשולחן היו עשרים איש, כאשר חנה ואחותה יושבות לידי ואני מבדר אותן בסיפורי אימים על הטירונות בארץ. בסופה של כוס היין השלישית, מוחי החל להילחם עם עצמו. 

יושבת לידך בחורה יפיפייה, בוגרת וחכמה. תתחיל איתה! - אבל הבחורה בדיוק סיימה את הבגרות האחרונה שלה ביולי! - מה אכפת לך! תזרום. - אבל זאת הבת של הרב! וכך במשך שעה. 

השיחה התגלגלה לשיטות להתחיל עם בנות בארץ וכיוון שכבר הורדתי את הג'קט והייתי טיפה שיכור, הסתובבתי לחנה ואמרתי בעברית – "תגידי, אבא שלך גנן? למה את נראית הפרח הכי יפה כאן." חנה התפוצצה מצחוק ואמרה שאת זה עוד לא אמרו לה וזה נשמע ממש מקורי. הערסים עלו כאן על פטנט. בחלוף השעות, הגיע הזמן להתפזר. כיוון שאחותה הגדולה עברה תהליך חילון מזורז בעקבות העלייה לישראל, זה אפשר לנו לצאת לחדר צדדי ולהחליף מספרי טלפון. הודתי לרב ולאשתו ונסעתי עם חבריי לביתם.  

ביום למחרת, בארוחת הבוקר, הייתי מהורהר ומרקו חברי שם לב לכך. כאן המקום לציין שמרקו הוא פרופסור לכלכלה.

- מרקו, אין כאן סיכוי למערכת יחסים. ההבדל בינינו הוא כפול. – אמרתי בניסיון לשכנע את עצמי יותר מאשר אותו. נכון, ענה מרקו, אבל אתה לא מתכנן לתווך ארוך. ברשותך אצייר לך תרחיש. חנה טסה לארץ ומתגייסת, כל אותו הזמן אתה שומר איתה על קשר, בהמשך היא תתחיל את לימודיה באוניברסיטה ואז יהיו לה הרבה חברות חכמות ונחמדות שאף גדולות ממנה בכמה שנים. זה יהיה השלב שבו היא תשמח להכיר לאחת מהן את הידיד הרופא המקסים שלה שבדיוק חזר לארץ ונראה שהוא מוכן למערכת יחסים רצינית. – הופתעתי לגלות שלכלכה יכולים להיות יישומים כל כך רומנטיים.

דעתי היא שההבדל המקסימאלי בין גבר לאשה לא צריך לעבור את העשר שנים. במקרה קיצון אפשר למשוך עד שתיים עשרה, אבל כאשר ההבדל הוא כפול, הדבר היחיד שיכול לצאת מזה הוא שיברון לב חריף. ומה אתם חושבים?