פתקיות דביקות

אני יושב מול הקולוסאום והמבנה העצום כאילו לועג לי, בן אנוש חסר ערך, אתה תחיה שישים-שבעים שנים ותשכח במהרה, ואני, כבר אלפיים שנה ניצב כאן ועוד זמן רב אשאר בסביבה. מימין ניצבת קשת קונסטנטין, יצירת המופת של אדריכלי העבר, ואם המפה לא משקרת, נהר הטיבר לא כל כך רחוק. נשמע מפתה ואפילו רומנטי, מהזיכרון עולים הדימויים שיצר פליני הגדול, במקום הזה אפילו לאוויר יש ריח של נצח.  

אך למראת כל היופי הזה, את נפשי לא עוזבת הרגשת הריקנות. אם במשך שלוש שנים של שרות סדיר נהייתי אטום רגשית וגס, אז אירועי קיץ אלפיים ושש דפקו את המסמר האחרון בקבר שבו שוכנים רגשותיי. כל מה שנשאר היא מעטפת, וכמות שאלות אינסופית. בפעם האחרונה שהרגשת המציאות פקדה אותי באופן מהותי, היית באת ביקור בסנט-פטרבורג. עמדתי בכיכר הארמון, מלא וגדוש ברגשות, לא מסוגל להכיל לתוכי את כל הכוח והעוצמה של המקום. היה זה שבוע ליפני תחילת המלחמה.

אבל רומא נשארת עיקשת, צערו של אדם לא מוכר לה, היא ראתה איך רצחו את הקיסר וקדמה בפניה את גריבלדי. צפונה ! צפונה ! ברחוב שליטי רומא, על-פני הפורום שבקירותיו נחרצו גורלות, על-פני העמוד שממרומי גובהו טריאנוס עוקב אחר הנעשה באימפריה. ובהמשך הדרך -  אש ! שריפה ? לא, אש תמיד ליד אנדרטת ויטוריו אמנואלה השני, מאירה את לילו של הרוכב זקוף הקומה שעל המסד. האש מחממת אותו וגם אצלי בנשמה נהיה חם יותר. אך זמני הוא הדבר, מספיק שאניח את הראש על הכרית, והכל צף מחדש. לאחדים מסירים רגל פצוע – כדי להציל את הגוף, לנו הסירו את הנשמה – כדי לשרוד. אני לא שומר טינה לאף אחד, כדי לעבור את מה שעברנו, ולא לאבד שפיות, היה צורך לגדוע את הצער ולשחוט את הרחמנות לכל יצור חי.

אך רעש כלשהו בכל זאת מגיח דרך החומה שנוצרה, זוהי מזרקת טרווי שנמצאת בקרבת מקום. אני יושב על המדרגות שיורדות למזרקה ומסתכל איך המים מקהים את האבן, היא מתנגדת בכל הכוח, אך בסוף מוותרת ונהיית חלקה. אני מרגיש מאובן, כאילו עשוי מקורונדום, בדומה לו, שום דבר לא מעניין אותי, אין אהבה, אין שנאה, כמוהו, אני פשוט מתקיים. אך אפילו קורונדום מתפורר במגע עם יהלום. אולי גם בשבילנו ימצא יהלום כזה ?