פתקיות דביקות

כשאתה חיי בחו"ל, במיוחד במקום שבו אתה היהודי והישראלי היחיד, פתאום מתעורר צורך חזק להרגיש שייך. בארץ זה פחות מורגש. בכל זאת, אתה מדבר עיברית, קונה בסופר בעיברית ומקלל את כולם ברוסית :-).

לא זכור לי בארץ חג אחד שאליו התכוננתי בכזה מרץ. חנוכייה אומנם לא השגתי, אבל הצלחתי למצוא חבילה של חמישים נרות וכיפה שנתנו לי בבית חב"ד בנאפולי. כל פעם שהייתי מדליק נר, היה נדלק בי משהו טוב וחמים, מילות התפילה השרו אווירה טובה על החדר, ואפילו המבחנים שמתקרבים בקצב מסחרר לא נראו כל כך מפחידים. בשלב מסוים עודד שגר בנאפולי (שעה וחצי נסיע מהכפר שלי) התקשר ואמר שתהיה מסיבה עם מלא בנות מהקהילה, אז כדאי לי להתגלח לבוא לבוש יפה.

המסיבה הייתה זוועה כי כל מי שהיה שם זה צעירות בנות 60+ שביקשו שנדבר איתן עיברית. אך בכל זאת הרגשתי טוב, הרגשתי שייך, לא לזקנות, אלא לשני הישראלים האחרים שהיו שם. אחרי המסיבה נסענו לעודד הביתה והרצנו צחוקים על הצבא ועל עבודת האבטחה בארץ. היה כיף, היה בית.

חג שמח לכולם (סליחה על האיחור).