פתקיות דביקות

את הטיול הזה תכננתי מזמן. כל פעם הוא נדחה מחדש מכל מיני סיבות, אם זה  מבחן שהייתי צריך ללמוד אליו, או שמזג האוויר היה מחורבן לדעתי. החברה כל הזמן לחצו, אמרו שאני היחידי שדופק ברז כל הזמן, טוב מה לעשות שאני היחידי שעדיין חי ? היו להם גם תירוצים מאוד לא משכנעים כמו: "כשאנחנו היינו בחיים, לנו לקח פחות זמן להתארגן לכל דבר". כשניסיתי להזכיר ליורי בעדינות, שאני עוד זוכר איך היה לוקח לו שעות להתארגן ליציאה לעיר, הוא התנצל ואמר שהדבר האחרון שהוא זוכר מהזמנים ההם, זה כשהמחבלים תלו אותו על העץ במזבלה והתחילו לדקור אותו, מה שהיה ליפני זה, פשוט נמחק. לא משכנע אם אתם שואלים אותי. יצאנו חבורה דיי גדולה  של אנשים. האמת שבהתחלה חששתי, אחרי כל הסרטים שראיתי על המתים, אבל אמיר הרגיע אותי בטלפון יום ליפני ואמר שהם יופיעו בצורה שבה אני זוכר אותם, "זאת הוראה מהבוס, אחרת כבר הייתי מותח אותך" הוא אמר. ובאמת כך היה, רובם כמובן הופיעו במדי ב', חלקם בבגדים של יום-יום ורק אדם הקטן הגיע בבגדי שבת. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שראיתי אותו בפעם האחרונה ביום שבת ממש ליפני שנהרג בפיגוע הכפול במיד-רחוב, וככה זכרתי אותו. למרות שאני מטייל דיי הרבה בארץ, המקום האהוב עליי הוא נחל יהודיה, יש בו משהו שכל פעם מרגש אותי מחדש, אבל החברה אמרו שעד שהבוס שיחרר אותם, הם רוצים ללכת למקומות שבהם נהרגו, לראות מה השתנה שם ושהגיע הזמן לסגור מעגל. אמרתי לאיגור שלשכם אני עוד מוכן להיכנס, אבל אין סיכוי שאני נוסע ללבנון עוד פעם. "יוני ! אל תאבד את הראש !" צעק לי איגור והתחיל לצחוק מרוצה מהבדיחה של עצמו. העניין הוא שאיגור נהרג במלחמת לבנון השנייה, כאשר פגז של טנק מכוחותינו ירה בטעות בבית שבו שהה הכוח, ואיגור נהרג במקום מכיוון שעף לו הראש. "איגור, תמיד היה לך חוש הומור מוזר אחי", אמר אמיר. "אגב יוני, כשחיפשת שם את הראש שלי, ראית אולי את הסכין שלי שם ?" שאל איגור. אמרתי לו שלא ידאג ושמצאנו את הסכין והיא אצל אבא שלו. בסוף יצאנו לדרך ומכיוון שכבר היינו בירושלים, אז התחלנו משם. אדם היה טיפה נבוך, שכן הוא היה רק בן ארבע עשרה כשנהרג וכל השאר היו הרבה יותר מבוגרים ממנו, אז הוא לא דיבר יותר מידיי. כשהגענו לכיכר ציון, מצב רוחו השתפר. "יאללה ! שום דבר לא השתנה כאן !" הוא צעק. "אפילו מסעדת "רימון" עדיין באותו המקום !" תגיד אדם, שאלתי אותו, אתה זוכר אם נהרגת בפיצוץ הראשון או השני ? "בשני נראה לי, אבל אני לא בטוח, אני רק זוכר שלא נהרגתי במקום, היו אמבולנסים וממש כאב לי, רק אחרי כמה שעות אמרו לי שאני מת". אדם לא ידע שלבית הכנסת ביישוב שלו קראו על שמו, "חיי אדם" וששם חגגנו את בר המצווה של אחי הקטן שהיה בן שבע כשאדם נהרג, כשסיפרתי לו, הוא נהיה ממש אדום, מסתבר שהמוות לא משנה את הבן אדם יותר מידי, הילד עדיין נשאר ביישן מאוד.