פתקיות דביקות

אני עייף. עייף מלהצתדק כל הזמן. לא בשמי, בשם המדינה שלי. למה אנגלי לא צריך להוכיח לכולם שאנגליה יכולה להתקיים ? למה בלגי יכול להגיד בשקט שהוא בלגי בלי לצפות לשאלות כגון: "אז מה, בלאגאן עם הפלסטינאים ?" בהתחלה זה היה מצחיק, אתה מסביר להם שכן יש לנו חשמל, המכוניות כן החליפו את הכרכרות לפני כמה שנים ואפילו יש לנו אינטרנט (!!). אבל כאן זה לא מסתיים. יש משהו בפיסת האדמה הקטנה שלנו שמרכז אליו את עניי כל העולם. הרי אם להסתכל מסביב, כל הכובשים שעברו על הארץ הזאת, עברו גם על כל השכנים שלנו, אבל בעוד שאף אחד לא יבקש מירדני להצדק, ממני מבקשים. אין ולא מהדורת חדשות אחת כאן, שלא מוזכר בה משהו שאמר אולמרט או שצה"ל עשה בשטחים. מיותר לציין שישראל לא מוצגת באור חיובי במהדורות האלו. למה ? האם הבלאגאן שיש לנו יותר חשוב ממה שהולך בדרפור ? או בעירק ? או בצ'צניה ? הבדיחה הגדולה היא, שאם תשאלו איטלקי ממוצע, איפה זה טג'יקיסטאן, הוא יענה לכם שכן, הוא שמע על המדינה, משהו ליד אפגניסטאן, פעם היה חלק מברית המועצות. תשאלו אותו איפה ישראל, יגיד לכם שזה איפשהו באפריקה או באסיה, הוא לא בטוח. אני לא הולך לרדת בפוסט הזה על האיטלקים, על הבורות שלהם או החוסר עניין שלהם בצרות של מדינה קטנה במזרח התיכון, לזה אני אקדיש פוסט נפרד. אני לא יכול לבכות לחברים (עלק חברים) האיטלקים שלי על זה כמובן, אז אני מעדיף לשפוך את זה כאן.

אני עייף מלדבר את השפה, כן, היא יפה, מלודית ומרגשת כששומעים בה שיר, לא כשצריך לדבר אותה על בסיס יום יומי. יש לה מיליון ואחד זמנים ורק בשמות של פסטה אפשר למלות ספר עב כרס. יש את הכלל, ויש את היוצי מן הכלל, שהם בערך 90% מהשפה המדוברת. למה אתה שואל ? ככה, אין לזה תשובה. עייף מלהיות מרוכז כל הזמן, כי כדי להבין שפה זרה, צריך ליהיות כל הזמן מרוכז, אחרת אתה מפספס מילים ולא מבין את השיחה. בסוף היום זה גורם לכאב ראש.  אני עייף מהדו פרצופיות, כשכולם יושבים בחבורה, כולם נחמדים אחד לשני, איך שמישהו יוצא מהחדר, מתחילים לרכל עליו, לרדת לפרטים הכי קטנים בחייו, זה מגעיל אותי. אני עייף מזה שאם דבר שאני עושה לא מוצא חן בעיני מישהו, הוא בחיים לא יגיד לי על כך, יתלונן עליי לכולם עד צאת הנשמה ואליי רק יחייך.....

אני יכול להמשיך כך לצערי  המון. אבל צריך לסיים וללכת לישון. אני אוהב את המדינה הזאת, יש בה הרבה דברים חיוביים, פשוט ברגעים של משבר אישי, כל החרא צף.