פתקיות דביקות

לא שלא היו לי סיוטים ליפני זה, אחרי חומת מגן, שנים שאותו סיוט היה חוזר על עצמו. אבל זה היה כמו שמכנים בצהלי"ת "בעצימות נמוכה", כלומר לא הפריע לי למהלך החיים התקין. אחרי המלחמה הארורה, הסיוטים לא עוזבים אותי, מלווים אותי בנאמנות כל לילה.

אחד מהם השאיר רושם כה עז, שרשמתי אותו איך שזכרתי. ללא עריכה.

אנחנו בעיר כלשהי בלבנון, הכל מופגז, פתאום משום מקום מגיע אמא שלי לבושה מעיל פרווה. אני מושיב אותה בנגמ"ש כי מסוכן ליהיות בחוץ. כודם ביקר אבא לשתי דקות ונעלם. מתחילה התקפה מכיוון ההר, אנחנו מסתערים. אני לא פוחד על עצמי בכלל, רק על אמא, לא מבין למה היא הגיע לשם, שומע אותה צורחת כל הזמן. רוב המחבלים נהרגים. מגיע פבל, צועק שנעוף משם. עמדת הקשר קלטה שחיזבאללה הולכים לשגר טיל על הנגמ"ש. מגיעים בריצה לנגמ"ש, אני רואה את הטיל מתקרב, לא אכפת לי מכלום, רק דואג לאמא. מתעורר כשכולי ספוג זיעה ודם בפה.

אומרים שהחלומות משקפים את הפחדים והרצונות הכי אפלים שלנו. איפה יוסף כשצריכים אותו.