וואי.. איזו שבת טעונה היתה היום בבני עקיבא..
טוב, אני אתחיל מההתחלה..
זו שבת אחת לפני שבת ארגון.. זתומרת שיש לנו שבוע לגמור את כל הקירות בחדר ולעשות ת"סים..
בקירות אנחנו בקצב פסדר.. בת"סים קצת פחות..
החזרה שהיתה ביום חמישי היתה מכריעה ביותר! לפני זה לא עשינו כלום, ובה קבענו את סדר המקומות, ואולי חצי מהריקוד!
אבל..
שלושה חניכים לא טרחו להגיע בה.. כל אחד וסיבותיו..
במוצש"ק הזה נקבעה חזרה בשעה 6 וחצי, כאשר סיימנו ת'הבדלה בסניף ב-6 בערך.. אז מי שבא למפקד, גם נשאר עד החזרה ולא חזר הביתה.. אבל הרבה שלא באו איחרו ובאו הרבה יותר מאוחר, ובגלל זה התחלנו ת'חזרה ב-7 וחצי!
אבל פסדר, זה הפרט היותר נחמד בסיפור..
אחרי שהתחלנו, נזכרנו ששלושה חניכים לא היו בחזרה הקודמת, ובגלל זה המדריכים היו צריכים לקבוע להם מקומות [ולהזיז אותנו בהתאם לכך] ולהסביר להם מההתחלה ההההכללללל!!! שלא תבינו לא נכון, אין לי עם זה שום בעיה! הם לא היו - זכותם לדעת מה היה! אבל אח"כ, כשהעירו להם כשלא עשו טוב, הם צרחו על המדריכים! בלי בושה! פשוט החליטו שהמדריך הוא אפסי לעומתם והתחילו להתחצף!
למשל, כשעושים "שבשבת", צריך תיאום טוטאלי! לא רק להתאים ת'קצב לזה שבשורה שלך, אלא גם לזה שמקביל לשורה שלך, וצריך הרבה ריכוז, תיאום ובעיקר משמעת! [להקשיב למי שרואה את זה מהצד]
ולאותם חניכים שלא היו, היו המוןןןן בעיות בכל הפרטים: גם ריכוז, גם תיאום - ובעיקר משמעת!!!!!!
אם נגיד המדריכה העירה ואמרה להאיץ קצת או להאט - הם החליטו שלא נוח להם, אז צעקו!! והתחצפו!! ודפקו את כולםםם!! כי היינו צריכים לעשות את זה שוב ושוב ושוב ושוב!!! וכמה פעמים אפשר כבר לעשות?????
כולם היו עצבניים, כבר לא היה כיף ואפילו לא באמצע - פשוט טעון עצבים! אז בערך ב-9 ורבע המדריכים שחררו אותנו והלכנו הביתה.. כמובן שלא בשמחה ובצהלה.. והיתה לכולם הרגשה כ"כ מגעילה, גם כי לא התקדמנו אפילו לא במילימטר, וגם כי כולנו היינו מרוגזים, כי כולם צעקו על כולם!!
היה כ"כ בא לי לבכות והחזקתי את עצמי ולא בכיתי, והחזקתי והחזקתי והחזקתי, עד שפשוט לא יכולתי והלכתי לצד ובכיתי. פרקתי מעליי את כל העצבים האלה! זה הת"סים שלי! אני ממש לא רוצה שכמה חניכים שאני לא בטוחה שבכלל רוצים להשתתף, יהרסו לי ת'ת"סים! בקשה קטנה, לא?