מיכל והכפר

כשהאורולים היתה פיצית, הכרזת העייפות שלה היתה: "חיתול! מוצץ!" זה היה סימן בשבילנו להכין מהר בקבוק חלב, חיתול טטרה עם ציורי דובים במרקם הנכון (רך מכביסות אבל לא מתפורר) ומוצץ, יש לילדים האלה בקשות אני אומרת לכם. בכל אופן ישר זה נכנס לפנתיאון העולמי "חיתול מוצץ" הווה אומר, הניחו לי לישון תיכף ומיד.

הטלכה נסע לכנס, כולו שמחה וגיל אחרי שבוע של לחץ אטומי הוא בטח עכשיו יושב על כוס מיץ תפוזים ומקשקש בפיזיקאית עם החברעלעך הישראלים. אני לעומת זאת, קורעת את הישבן הקטן שלי כאן. כ-ל היום צריך לחשוב על: במה נאכיל את הילדים? אין לכם שמץ של מושג כמה זה מתיש לתכנן שלוש ארוחות עיקריות פלוס שלוש ביניים לשני ילדים פיצקיים. כל שניה הבן בן צועק "טישו!" ואני צריכה לרוץ מאיפה שאני לא נמצאת כדי לקנח (שישגע מחר את הגננות - הא הא הא!) הילדים מברדקים את הבית חופשי, יש טונה של כלים והזבל עולה שוועתו השמיימה וכך יוצא שאני מתגלצ'ת עכשיו במיטב הבלוגים עם שיגעון החותמות כדי לחשוב "איזה יופי מה שניתן לעשות עם חותמות" ובכל זאת אני לא מתחילה עם זה כי אני יודעת שאני אמלא את הבית בהררי חותמות, ניירות ומספריימים במאות דולרים ואני בכלל ממש מעדיפה נעליים מכמה אלבומים או ברכות.

אוח, אני כל כך מרחמת על עצמי, אין לי עם מי לדבר חוץ מהחמורים על הפיג'מה שלי וגם הם עסוקים נורא ואין להם כוח אלי. אבל אתם יודעים איך זה, סה"כ אין לי ממש מה להתלונן וזו בדיוק הסיבה בגללה אני מתלוננת.