מיכל והכפר

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי רוצה ורוצה ורוצה.

רוצה שמלה שחורה, רוצה שמלה משובצת, רוצה עוד נעליים. רוצה מעיל טרנץ' אדום, רוצה חולצות רגילות של חורף, רוצה אביזרי אופנה ש"יקפיצו" את החולצות הפשוטות.

רוצה סלון (אין לנו), רוצה מדיח שממש מנקה את הכלים, רוצה מכונת כביסה ומייבש חדש כי שלנו גוססים ובכלל - כל מכשירי הבית גוססים: החלפנו מקרר ובטעות נתנו לנו אחד מקולקל ככה חדש מהמפעל. המייבש במרתף הפסיק לפעול אז קדימה, עוד מאתיים דולר על אחד חדש. וכשביקרתי באייס היתה שם מחלקת כלי בית כל כך מרהיבה ויקרה שה"רוצה" הזה עבד שעות נוספות. התקלקל לנו שואב האבק גם והיום רצו עליו סכום זהה למה שהוא עולה אז אמרתי לא תודה, טלכה ינסה לתקן ואם לא אז נקנה חדש.

רוצה אוטו. מה רוצה? חייבת!

רוצה דיסקים חדשים לילדים וספרים וצעצועים אפילו שהם לא באמת משחקים בצעצועים שלהם כל כך. תמיד הם מוצאים במה להתעסק שהוא לא משחק: צבת, פנס, תולים כביסה (מיוזמתם נו, הם מקלקלים לי הכל - כזה בלאגן), מוציאים סירים מהארון ועושים תזמורת, שמים בובות בסלים והולכים איתם לטיול, קופצים על המיטה, מכינים מחנה מהכריות והשמיכות שלהם, תולים ציורים על הקירות עם סקוץ'.

קניתי היום כמה מתנות (עוד מעט באים לבקר!). קניתי תבנית בצורת קטר לבן בן. ופיג'מות (מה שמזכירי לי שאני רוצה גם לעצמי פיג'מות וחלוק וורוד צמרירי ורך) וקסדת אופניים ומשחקי קלפים (כבר קשה לצאת מהבית בקור הזה) ומכונת תפירה!!! וכל היום אני רוצה עוד ועוד ועוד.

עדיין לא חזרו אלי מהעבודות שהגשתי אליהן קורות חיים.