מיכל והכפר

אבא! אובמה ניצח! מקיין לא ניצח! כך העיר הבוקר בן שעומד להיות בסוף השבוע הזה בן שלוש את טל.

אחרי יום של בחירות סוערות, סוערות עד כדי כך שתורין השתרכו מסביב כל בנין בו עמד קלפי בכל זמן שעברתי ליד בניין כזה: בשמונה וחצי בבוקר, בעשר וחצי, בשתיים, אחר הצהריים כשיצאנו להביא את בן מהגן - תורים ארוכים מאוד. שמעתי כרגע ברדיו הציבורי שקומיקאים באו לבדר את העומדים בתור כדי שלא יתיאשו מהתור הגדול ויוותרו על זכות ההצבעה שלהם אבל הם נותרו ללא עבודה כי כולם היו מוכנים לעמוד בתור ולחכות בסבלנות עד שיגיע הזמן שלהם להצביע.

לפני ארבע שנים, חברה שלי שהיתה בחודש התשיעי להריונה ניסתה לשכנע אנשים ללכת להצביע אך ללא הועיל. כשכולם היו בטוחים שקרי יקח את הנשיאות בהליכה, אלת האדישות פתחה לבוש את הדלת לבית הלבן בשנית. אולי זה הלקח שנלמד אחרי שמונה השנים הרעות של בוש, אף אחד לא נתן לאדישות ולזחיחות לנצח.

הלכתי לישון אתמול מוקדם כי אני קצת חולה (קצת, אמא, קצת! נא לא לתפוס את הטיסה הבאה עם מרק עוף ואקמול בבקשה) ובלילה התעוררתי למשמע שאגות שמחה שיצאו מכל הבתים, לקולות תיפוף וזיקוקים ונרדמתי בחזרה עם חיוך: אפשר לישון בשקט.