אז הנה שבתי אל הכפור. עכשיו אני מורידה תמונות מהמצלמה ורואה את הגינה של ההורים שלו ואת הטיול ברכבל שטיילנו לפני פחות משבוע ומהחלון שלג על עירי כל הלילה נח. אז ראינו המון משפחה ולא היה מליון זמן לחברים וממילא כל אחד חש שהוא מקופח ושלא ראה אותנו מספיק, בטח חוץ משני זוגות ההורים שעשו הכל כדי לארח אותנו כל כך יפה, הם ראו אותנו יותר מדי. שאלתי את אמא שלי אם היא מתגעגעת להמולת הילדים והיא היססה ואז אמרה לי "בוודאי" אבל זה לא נשמע ממש כנה. כשאני מביטה בתמונות עכשיו זה נראה כאילו: היי, יום שבת מגיע, בואו נלך לסבתא. אוף, כמה חבל שזה קצת רחוק.
יציאות הילדים בטיול: אור משחקת באוטו בגומיה שמאגדת ערימת מסמכים ובן צועק עליה: "לא תעשי את זה!" והיא צועקת בחזרה "אתה לא הבוס שלי!" (אנחנו מתעלפות מקדימה) ואז הפשפש משיב "אני לא הבוס שלך, אני חבר שלך". (מתעלפות גם מתעלפות).
וגם:
"בן, נלך עכשיו לסוע ברכבת!"
"ברכבל?"
"לא, ברכבת"
"אוף! את אף פעם לא מרשה לי לסוע בדברים שנוסעים על חבל!"
ואור:
"אמא, אני אוהבת אותך יותר משאני אוהבת את "הופ" (תודה באמת).
אור חגגה את יומולדת שש... בטיסה. על כך היה ביעוסה מרקיע שחקים שאת היומולדת היא חגגה בשיעמום מוחלט ולא עזרו ההסברים שהמסיבה נחוגה שבוע וחצי מוקדם יותר. מישהי שאסור לי לגלות את מיקומה במשפחה מטעמי עין הרע (היא השביעה אותי) אבל מי שבקיא בבלוג יזהה מי היא פתחה מאפייה בבית וכך היא שיתקה את חדר השינה השני בביתה שאוכלס עד אפס מקום בפשטידות, עוגות ועוגיות וכן קרואסונים מסוגים שונים. גם אמא של הטלכה לא טמנה ידה בצלחה אלא כף מעץ בסיר והכינה מרקים ופלטות ירקות ופיתות וחומוסים ועוד דברים ששכחתי וכך כל האורחים שהתארחו בגינה של ההורים של הטלכה (שוב תודה) אכלו עד לא ידע ונשארו תועפות אוכל גם ליומולדת הבא (סתם נו, צוחקים איתכם). הילדים קיבלו טונות של מתנות ש-אללי, שבוע וחצי מאוחר יותר סחבתי חמישים קילו לשדה התעופה ושכה יהיה לי טוב, הבאתי איתי מעט מאוד בגדים לעצמנו ובעיקר מתנות אבל קיבלתי בריבית דריבית. ועוד נתתי חבילת ספרים להורים שלי שיביאו בהזדמנות כי אין מה לדאוג לנו עכשיו בתחום הקריאה - אחרי הכל: אבא במאה...
אני חייבת לציין שכשהייתי בהריון, מהרגע שבו אמר לי הרופא שיש לי בת, בשורה שהתקבלה ב"יש!" קולני ודילוגים של סוסת היאור שהייתי אז – עסקתי בלרקום חלומות ודמיונות על איך תהיה הבלונדינית המהממת שלי ומה שיצא, טפו טפו טפו בלי עין הרע שום בצל ושמן זית עולה על כל דמיון. כזו יפה, חכמה, בוגרת, חזקה, שמחה בחלקה, מתרתחת בקלות ואז נרגעת, מתנסחת כמו ילדה בת שש עשרה, חברותית, עומדת על שלה, לומדת במהירות ומתוקה מתוקה. היום בבוקר כמעט עליתי איתה לאוטובוס מרוב שרציתי לנשק אותה עוד ועוד. אני ממש אסירת תודה על הילדה הזו.
גאוותנית שכמותי, אמרתי שאף פעם אין לי ג'ט לג וחטפתי את האמאמא של הג'טלגים. אבל מארבע בבוקר הספקתי לשלוח קורות חיים ומליון אי מיילים שיוודאו שהפעם אם ירצה השם והמעסיק, ארואיין. נסעתי חצי שעה כדי להצטייד בפירות וירקות לפני שסופת השלג תתחיל, ועכשיו אני מעולפת.
תוספת מאוחרת: אחרי שנבהלתי מכמות הבגדים שנתנו לילדים, אחרי שברור לכולכם שקניתי בגדים בארץ כי הבגדים בארה"ב מכוערים עד דמעות, אחרי שהבטחתי שאני לא קונה - באה אמאזון ולחשה לי באוזן שהסנדלים שאני מלטפת באינטרנט כבר שנה וחצי עולות שלושים דולר במקום מאה ועשרים, ככה יפה?! אני לא באמת צריכה לכתוב את סוף הסיפור... קניתי גם את זה וגם ספר דוגמאות לתפירה וגם מעיל לבן בן שהשהייה בארץ זבת מילקי הוכיחה את עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
