מיכל והכפר

ווהו, כל כך הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון ואפילו הייתי עסוקה ואפילו קרו דברים בזמן שנעדרתי מהבלוג אז הנה הכל, בסדר הכרונולוגי הגמיש שאני לא יכולה בלעדיו:

ראשית, הייתי עסוקה בעבודה, כן כן, מהיום אתם יכולים לקרוא לי במבטא אמריקאי "מורה מיכל", טוב נו, אני לא באמת מורה קבועה אבל יצא לי להחליף הרבה מורות ולעבוד המון שעות ולשמוע המון "מורה מיכל" במבטא אמריקאי וגם למעוד בלשוני ולומר פלאפל במבטא אמריקאי ואז לתפוס את עצמי ולצחוק. אז כרגע אני מורה מחליפה בבית הספר היהודי בעירנו הפיזדלוכית. אני מאוד נהנית לצאת מהבית, ומאוד נהנית ללמד. הסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב על למה אסור לי ללמד היא, כמו שטלכה היקר מגדיר זאת: את חושבת שאת יודעת הכי טוב. ובכן, פאק איט גבירותי, אני באמת יודעת הכי טוב! אם הייתי מורה קבועה כולם היו אוכלים שם אוכל בריא וארוחת הצהריים של אחת הילדות כיתות הנמוכות לא היתה מורכבת משקית צ'יז איט, אוריאו, טרופית (טרופית מה זה שולתתת בארה"ב, מישהו רוצה קוף שובב תמורת שני דגי זהב?) וסוכריות גומי כ-ל יום. הם היו ממחזרים והייתי מעבירה להורים שלהם הרצאות שמושפעות ממיזליש את פייבר ועמוס רולידר (להורים ביניכם, כנסו!!!!1), אבל אני לא ובכל זאת זה נחמד לעבוד, לצאת מהבית, ללבוש בגדים של חוץ ואפילו להתאפר והכרתי המון בחורות מהממות.

ולפני שבוע כשהגעתי לעבודה הוצאתי את המפתח מהסוויץ' והאוטו לא נכבה. לקחנו את הטרנטה המקוללת למוסך ושילמנו שוב, בפעם האלף בשנה וחצי האחרונות יותר ממה שהאוטו הזה שווה והתפוצצתי וצעקתי על טל שחייבים אוטו והוא התפוצץ בחזרה ואמר שהכל באשמתי שאין אוטו ובערב כשהלכתי לחוג תפירה (כן! איזה כיף זה!) הוא קיבל טלפון מאחת הסוכנויות באוהיו (!) שיש להם מבצע משגייע על הדגם שאנחנו רוצים ולכן, טא-דאם, יש לנו אוטו חדש עכשיו.

איזה כיף זה אוטו שנוסע חלק בלי לשקשק את המעיים? איזה כיף זה אוטו שאפשר לשמוע בו מוזיקה? שאת לא חוששת שתתפגרי בתוכו כי חגורות הבטיחות אפעס, לא ממש פועלות? והבלמים? כשעוצרים האוטו אשכרה עוצר. תענוג.

והיום יום חפשי אז סליחה מראש על היבשושיות של הפוסט, הבית זועק הצילו ואני צועקת או-או כי אי אפשר לקלל כמו בן אדם כשיש לך ילדים, אז נתראה בזמנים נקיים ומסודרים יותר.