אני קוראת את הבלוג של קוראת מחשבות וחושבת לעצמי שאם היינו נפגשות זה היה כיף כי היא מתוקה ומצחיקה ושאני אוהבת לקרוא. בפועל אני נאבקת כבר המון זמן עם ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי, לא רק מפני שהספר תובעני בביטויים הלא שכיחים שלו ובתיאורים המצחיקים-מרירים שאני לא רוצה לפספס אלא מפני שלאחר הלידה של בן וגידולו כתינוק שלא אוהב לישון, כושר הריכוז שלי הלך פארש. אז אם פעם התדמית שלי בעיני עצמי היתה "תולעת ספרים" ועד היום אני מחזיקה מעצמי אחת כזאת, זה אולי לא ממש רלוונטי יותר. אני גם תופסת את עצמי כחסרת ביטחון בצורה קיצונית ואילו החברים שלי החדשים (הישנים יודעים שאני בטוחה שכל העולם חושב שאני מגעילולית) שלי חושבים שדווקא אני בטוחה בעצמי. אני חוששת משינויים לרעה: אני חוששת שאאבד את יכולת השינה שלי (אולי להיות יותר עירנית ואנרגטית יכול לעזור לי בחיים) ואתהלך כזומבי כל היום. אני פוחדת שהיחסים בין הילדים לא יהיו קרובים כמו היום ככל שהם גדלים. ברור שאלה החששות המזעריים, על הפחדים הגדולים אני לא מעיזה לכתוב.קריסטין, חברתי החדשה והמהממת הגיעה היום עם המשפחה שלה לארוחה. התכונה הכי מעולה שלה, מעבר לפטפטנות (גם אני פטפטנית) וחוש הומור ורגישות יוצאת דופן לאחרים היא הכנות שלה, אני מספרת לה הכל והיא מספרת לי הכל. קטרזיס. יותר טוב מפסיכולוג (אבל אף פעם לא יסיתי ללכת לפסיכולוג). דיברנו כולנו על יום כיפור וטלכה דרש ממני בחצי בדיחות דעת לבקש ממנו סליחה ואני אמרתי שאני לא יודעת אם אני מסוגלת לבקש סליחה כנה ולהבטיח שלא אעשה את הטעויות האהובות עלי פעם נוספת. אז בעיתוי חגיגי זה אני מבקשת סליחה (מאנשים שבטח לא קוראים את הבלוג שלי) מכל מי שמתחתי איתו (בעיקר איתה/איתן) את הגבולות יתר על המידה רק כדי לראות איך הן יגיבו, זה ילדותי ואיום ואני משלמת את המחיר. וסליחה מכל מי שיכולתי להתאמץ למענו יותר ולא עשיתי את זה וסליחה מהילדים - אני רוצה בכל מאודי להיות סבלנית יותר ואעשה הכל כדי להשיג את זה.
יצא לי פוסט מסוג "אני ואני ואני" יותר מדי, אז סליחה גם על זה, אשתדל יותר להבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
