| 11/2009
יומולדת שמח
אני קוראת אחורה בבלוג ומה אני רואה? שהוא הפך להיות "לאישה" רק הרבה יותר טוב, תודו. אבל די, חלאס, אחרי קריאות נרגשות ונואשות מצד קוראי כפרה עליהם, אני פוצחת שוב בפרק מסמר שיערות האזניים "אלו הם חיי".
חיי לאחרונה קשים מנשוא. סתם, לא באמת, אבל אחרי שהתלוננתי קצת לכם על הבלאגן ולטל הרבה, נשבר לו התחת ועכשיו בבית מסדר צבאי. כמובן שאני רגועה מפני שמסודר אבל כל היום אני מסדרת ועוברת מסדרי מפקד וקשה לי לסדר מאוד. אני פשוט לא רואה בלאגן, מן נכות כזו. אבל כולי תקווה שיום אחד זה יחלחל, בינתיים אנחנו עובדים יומם וליל למגר את הבלאגן שבואו נודה, אני עשיתי. א-ברוך!
מעבר לזה אני ממש מצטערת שהבלוג שלי לא אנונימי כי עכשיו אני לא יכולה לספר לכם כלום על עלילותי בבית הספר אולי רק בקצרה: המנהלת לא נותנת בי אמון ולא חושבת שאני מספיק טובה. כל המורות והמורים חושבים שאני שוס גדול אבל זה לא ממש עוזר לי. מצד שני: האם אני באמת רוצה להיום מורה? אני גם לא יכולה לספר לכם על זה שיש פה המון אנשים שהחרימו אותנו. כלומר: אני יכולה לספר אבל לא לפרט. רק אומר זאת: אסופה של הפרעות אישיות כמו שהתאגדה כאן, זה משהו חסר תקדים שצריך להחקר על ידי טובי המומחים. בחיים לא קרה לי שאשה בשנות השלושים שלה תתנהג כמו בכיתה אל"ף ותתעלם מאנשים (טוב, נשים) שמדברים אליה או תעשה הכל כדי להיות נבזית ועויינת אה-לה כיתה אל"ף או המחרימים הסדרתיים שעושים עליך חרם. נראה לי שימי הבלוג האנונימי קרובים מאי פעם.
כמו כן קנינו כרטיסי טיסה ועוד מעט תוכלו לראות את זיו פנינו - איזה כיף! כרגיל, כמו תמיד, כשקונים כרטיסי טיסה עולה באפינו ריח חומוס וניחוח המילקי נישא למרחוק. פתאום אנחנו חושבים לעצמנו שנכון שאנחנו מדינה קטנה, מוקפת אויבים, בלי מקורות מים, עם זיהום אוויר ושחיתות מרקיעת שחקים- מצד שני אתמול טל עמד שלוש שעות בתור לחיסון שפעת לאור כי אלוהי החיסונים החליט שהוא מרחם גם על ילדי בית הספר בניגוד לשלוש וחצי השעות שעמדתי אני עם בן בן לפני שבוע וחצי כי אז אלוהים ריחם רק על ילדי הגן, בינתיים למבוגרים שהם אגב בקבוצת הסיכון הכי גבוהה לחטוף את שפעת החזירים, אין חיסונים. מה שמדהים בכל העסק הוא שבישראל כבר יצא לנו לשבת ליד אנשים שמקטרים שהתור מתאחר ברבע שעה. אותם אנשים, אגב, לעולם לא היו מקבלים ביטוח רפואי בארה"ב. סיפור משעשע שמעיד על כמה דברים בתרבות האמריקאית: אישה עמדה בעשר בבוקר בתור עבור ביתה. בת כמה הבת? שבע עשרה וחצי. היא העידה שזוהי חובתה ההורית האחרונה מפני שבגיל שמונה עשרה האמריקאים בועטים לילדים שלהם בתחת.
לפני שבוע: הכנתי חמין לכמה חברים נבחרים. ההורים של טל שלחו לי את ספר החמין של שרי אנסקי מה שזיכה את בני משפחתי לא רק בחמין אלא בקפיצות תיש וצווחות תודה על קבלת הספר המעולה הזה, שהוא גם ספר קריאה לכל דבר - הכינו את הטישואים. י' ידידנו שאל כשהוא הגיע אם אני עושה גם בר מצוות וחתונות. מה שטוב בחמין הוא שזה סיר גדול, המכיל כל טוב וחוץ מסלט לא צריך שום תוספת, בניגוד לכל אלה ששואלות במגוון פורומים אם צריך להוסיף גם בורקס ופשטידות ומרק וקינוח. אה, היה קינוח שאני משביעה את כל האופות להכין. כמו כן, י' גרס שחמין זה יותר גרוע מקוקאין כי לא נולד בן האנוש שיכול להפסיק בזמן, זה לא בטבע שלנו להפסיק לאכול חמין כשאנחנו שבעים.
והכי חשוב: בן בן, המתוק בעולם - בן ארבע! הייתם מאמינים? עבורי הוא עדיין תינוק אבל אני מתארת לי שהוא יהיה התינוק שלי לנצח. לפני המאורע הגדול הוא דפדף בטעות בספר הבישול (שגם הוא מומלץ מאוד) של בון אפטיט - זה עם הכריכה הכתומה ובחר עוגת שכבות עם ציפוי שוקולד וקרמל. האמת שעוד בהכנת השכבות נשברתי שזה כבר ביזיון, ואת הקרם כבר בכלל לא הייתי מוכנה להכין כי הוא כלל 354 שלבים ואני משאירה את זה ליום בו אחליט מה אהיה כשאהיה גדולה ואעשה הסבה. אז הכנתי למרבה הבושה אינסטנט פודינג. יצאה לי עוגה טעימה ולמרבה ההפתעה גם יפייפיה (אורצ'וק: "אמא,אני גאה בך"), תמונות יגיעו בהמשך (פלוס פנה קוטה שאני תמיד מכינה כי זה מרשים ולוקח חמש דקות להכין ועוגת השיש החלומית מהלינק הקודם). חוצמזה נעתר האל והיה יום חם ביותר וכולם שיחקו בחוץ ואני קיבלתי שכל והפסקתי להיות ישראלית ולהכין כל היום בורקסים ופשטידות לפני יום ההולדת אבל חלילה וחס גם לא הזמנתי פיצה משוקצת: קניתי מגש סושי, גבינות שוות ביותר+לחמים מרטיטים, מגשי פירות וירקות וטלכה הכין את מאכל הרטרו הפרוע: פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ. מה יצא בסוף? כל המבוגרים התבשמו מהרטרו ואכלו פיתה עם חומוס והילדים אכלו סושי. בעיקר בן בן שהוא ממש באטרף על דגים ולאחרונה מחסל סרדינים וסלמון וכל דג (חוץ מטונה שאני מחרימה) שעולה לו על הצלחת וזה כלל השבוע חיסול נמרץ של צנצנת שלמה של דגמלוח, כן כן, מטיאס כבוש. אני גורסת שזה בגלל האומגה שלוש שהקפדתי לקחת בהריון ובהנקה, בגלל זה הוא גם קורא כל כך יפה (זה היה שוויץ). הפעלנו קצת את הילדים, כיבינו נרות אבל לא על העוגה אלא על צלחת+פלסטלינה מפני שאנו חוששים משפעת ושאר מריעין בישין וכל פעם כשאני רואה חבורת ילדים נושפת על עוגה אני ישר נכנסת למקלט אטומי. איזה מזל שאמריקאים קונים עוגות בסופר, עוגות שעשויות מספוג רחצה וציפוי זרחני רדיו אקטיבי שמחסל כל חיידק ווירוס שבא במגע עימו. בן קיבל המון מתנות ועכשיו אנחנו צריכים לבנות עוד חדר עבורן. בבקשה - מי שאוהב אותי - לא לקנות צעצועים לילדים! רק ספרים או די וי די, תודה. וזהו, הלכנו לישון בעשר לפנות בוקר, איזה חיות מסיבות אנחנו, יא אללה!
חובה אחת לפני פיזור, הלינק לקרן שביט לא צלח בפעם שעברה ולינק לבלוג מהמם הישר מערב הסעודית שאם היה לי בלוג סודי הייתי ישר מספרת לכם סיפור בונוס על ערב הסעודית, אבל אסור לי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
