מיכל והכפר

לא סליחה, נו באמת! הפוסט האחרון היה יהלום, הוא היה מרגנית, הוא היה הדובדבן שבקצפת וכמה תגובות קיבלתי? נכון.אין קול ואין ממליץ לפוסטים המומלצים של ישרא. זה לא הכמות זה האיכות ואני אוהבת את כולכן (וגם את קטמן, הקורא הזכר היחידי שמחזיק מעמד, על כך מגיע לו גביע משלו) והגבתן בהתלהבות נמרצת פלוס ארבעה לייקים של פייסבוק אבל אני שואלת אתכן: לא מגיע לי יותר? אני לא יושבת לי פה במיד ווסט הדלוח בודדה וגלמודה ומספרת על חוויותי הלא יאומנו כדי שתשפריצו ניטים? היי, מישהו שומע אותי?

עד כאן התבכיינות.

דווקא עבר עוד סופ"ש מהמם על כוחותינו. אף על פי הפי אמ אס ששוב מרים את ראשו (אומגה 3, שוקולד מריר ואפילו קניתי תה מרגיע אבל התברר שהוא בטעם ליקוריץ שהוא טעם שאותי באופן אישי מלחיץ מאוד) וברור שהייתי חייבת לנבוח על כולם, חוץ מאפיזודה הזו (עכשיו כשאני חושבת על זה, עלי להדפיס כמה חולצות "אני בפי אמ אס, תתעלם") ביום שישי הלכנו לאן ופרדריק לארוחת ערב. הם שכנים ששוכרים בית מהמם לידנו, הבחורה מתאימה לי בול והילד שלהם הוא חבר טוב של אור, הבת חברה של בן והתינוק מאוהב נואשות בטל ומפציר בו בעיניים גדולות (צרפתי, בכל זאת) שיאמץ אותו לאלתר. הכנתי עוגת שמרים מהגליון האחרון של על השולחן (המתכון של מיכל מיכאלי) ונכון שהבצק נוח להפליא לעבודה אבל הוא רק טעים, לא גרם לי לרטט בלתי נשלט. בסוף הארוחה התחיל לרדת כ-ז-ה גשם שהיינו צריכים טרמפ (מרחק של חמישה בתים!) הביתה.

למחרת כבר הטמפרטורות הרקיעו לעשרים ושמונה שזה חמסין שלא נראה כדוגמתו, אפילו זקני אן אמבופ לא זוכרים אחד כזה, הערתי את הילדים נורא מוקדם בבוקר ואחרי ארוחת בוקר זריזה חגרתי אותם מהר במכונית והלכתי איתם לחוות ליטוף למשאיות. אירוע שנתי בו מגיעות מבחר משאיות וטרקטורים ואפילו טנק לחניית הקניון, חלומו הרטוב של כל בן בן, וילדים אחוזי אמוק רצים ממשאית זבל לאמבולנס לטרקטור ג'ון דיר יושבים בכס הנהג, מסובבים את ההגה וצופרים. אחרי שמיצינו את המשאיות הלכנו לדוכנים והילדים זכו בשלל ספרים, מחברות, כלי כתיבה, בלונים, שבשבות והכי הרבה: ממתקים .

חזרנו בשעות הצהריים הביתה, לא לפני שנכנסנו לחנות בגדי ילדים בה אור ובן רדפו אחד אחרי השני וצווחו מעונגבזמן שאני רודפת אחריהם וחוטפת פרטי לבוש והנעלה מקריים מהמדפים ומעיפה אותם לכיוון המוכרת בצירוף כרטיס אשראי.

רגע, סוף השבוע לא נגמר!

יום ראשון היה יום שמשי ויפייפה, העצים בוהקים בירוק וריח עלווה דחוסה נכנס לריאות בכל שאיפה, השמיים כחולים ובהם שטים עננים קטנים ולבנים וזרעים צמריריים עפים בכל מקום, מה שרק מוסיף לכל העסק נופך של סרט מצוייר. לקחתי את אור למומולדת של אואן. בחצר הקדמית ההורים של אואן תלו מנורות נייר צבעוניות וסרטי נייר התנפנפו מהמרפסת ובחוץ היו גירים לציור על הרצפה, חבלי קפיצה, כדורים, אקדחי מיים. אני אומרת לכם, רק שבביל זה שווה ללדת באביב - אין קטטרופה בתוך הבית. אני רק רוצה לקפוץ שניה בזמן ולספר שאואן משתגע על דגים והפרס היה כדור שקוף ממולא בג'לי כחול עם דגיגי סוכריות גומי - רעיון כזה מהמם. ובזמן שאור נרטבה עד העצם במסיבה של אואן, אנחנו אכלנו כמו חזירים אצל מישאל וסוזאנה הגרמנים שהם ההורים של מרלי, חברתו של בן בן. הו, היה כה טעים אבל לפני שהספקנו למצמץ היינו צריכים לרוץ למסיבת השבועות שאירגנתי, ששוב התבררה כהצלחה מסחררת. הילדים שיחקו, אנחנו דיברנו ואכלנו (קשה, קשה) עד ששמנו לב להפתעתנו שכבר אחרי שמונה בערב וזו לא שמתנו כלל - איך אפשר כשהשמש שוקעת כל כך מאוחר להבחין שכבר שעת השינה של הקטנים הגיעה? מהר התקפלנו והעפנו את הילדים למקלחת חרף המחאות. הם נרדמו עוד לפני שהראש פגע בכרית.

ועכשיו? תמונות!

היש מגזין אופנה לילדים? אור מדגמנת אופנת בית ספר לשנת 2010, טוניקה של ליברטי אוף לונדון לטרגט וברמודת ג'ינס מרוס (בטח עלתה דולר וחצי או משהו דומה, כיאה לרוס).

הנה אמא הדוגרת (מתוך בוא אלי פרפר נחמד) היש חמוד מזה? יש. הנה:

אווזת בר ואפרוחים

ואפרוחים של ברווזים, ממש ארץ ניסים ונפלאות.

וזה כבר אפרוח של אנשים, היש חמוד ממנו? טפו טפו טפו חמסה חמסה שום פלפל ושמן זית.

הנהר, חמש דקות מהבית

פודינג אורז עם ריבת משמש תוצרת בית

ריזוטו אביבי עם פול, אפונה וזוקיני, מתכון בפוסט הבא.