מיכל והכפר

אחרי שאימצתי בשמחהאת דיאטת גנצו, כלומר: קפה ושוקולד בשבועיים האחרונים, קיבלתי שטף דם נוראי בעין ורזיתי קילו. לא שאיכפת לי לרזות אבל שטף הדם בעין מגעיל נורא. בעיקר אותי שאני לא יכולה לשמוע אפילו סיפורי רופאים (רצה הגורל ורוב החברים שלנו רופאים) שנושאם עיניים וזה קשה נורא כי שניים מהחברים שלנו לא "סתם" גיניקולוגים, המטולוגים או איך שלא קוראים לאלה שעוסקים בסכרת, הם רופאי עיניים. נו שוין, היום זה נראה יותר טוב והשעה עכשיו שש ואני הרוסה אחרי שלוש שעות צ'אק אי צ'יז, ניקיון יסודי של הריצפה כי מישהו שאני לא אומר את שמו, רק ארמוז שהוא בחור צעיר אדום שיער עשה על הריצפה ועל עצמו וכביסות לרוב והוצאת שני ארגזי צעצועים מחדר הצעצועים כי לאור כבר אין מקום על שולחן הכתיבה.

מה זה צ'אק אי צ'יז? איך זה שדברים שהם שיגרתיים ומובנים לי לא אמורים בכלל להיות מובנים לי? צ'אק אי צ'יז זו המצאה שטנית שתכליתה מקום לימי הולדת בסגנון לאס וגאס עם משחקי מזל לילדים ופעוטות. מקבלים מההורים של בעל השמחה כוס מלאת מטבעות עם דמות העכבר צ'אק ויאללה, מתחילים להרוויח כרטיסים. בתום שעתיים לילדים יש מספיק כרטיסים כדי להרוויח עוד שטויות שיזרקו תוך כמה שעות. באמצע יש גם פיצה דוחה והפעלות של עובדי המקום המשועממים ובובת ענק מבהילת פעוטות של העכבר צ'אק. כן, מכונה משומנת היטב. הייתי מוותרת בחן על התענוג אלא שהטלכה חזר אתמול באישון ליל מכנס כולו שמחה וצילצולים ושכח לקרוא את השלט שהדבקתי למקלחת ובו ברכות ואיחולים ואהבה אבל אל תעיר אותי. הוא התקלח במקלחת השניה וניסה להעיר אותי בעוז. לא עזר לו. בקיצור, בצהריים הכרחתי אותו לישון ובתמורה הקרבתי שלוש שעות בצ'אק אי הזה רק כדי לחזור ולראות אותו מעשב וקושר שיחי עגבניות ובן בן צעק לו: "אבא! אתה אלוף האבאים!"

ואל תתנו לי להתחיל לדבר על אתמול! היה אירוע גיוס הכספים השנתי מטעם בית הספר ובו דוכנים נושאי פרסים ומתנפחים וגלידה/פיצה/קולה הלא הם השילוש הקדוש. נתתי לילדים להתרוצץ חופשי, אפילו לבן בן תוך אזהרה חמורה לא לעזוב את חצר בית הספר. הילדים שיחקו ורקדו ושכחו לאכול ולפני תום המסיבה: הפתעה! משום מקום התחיל כזה גשם, כאילו מישהו שכח לסגור את הברז. הלכתו מהר לאוטו ותוך שתי דקות היינו ספוגים במים. קילחתי את הילדים והם התרסקו על הכרית בלי ארוחת ערב. מרוב רגשות אשמה הכנתי להם מוקדם בבוקר פאנקייקס מכל מיני חיטות מלאות, גרגרים וזרעונים (הם אומרים שצריך הרבה נוטלה כדי לא להרגיש כמה הפאנקייקס לא טעימים ושאשוב מיד לפאנקייקס דונה היי).

יציאות בן בן - חובה: אתמול באוטו אור הגיעה לגיל בו אני מביכה אותה. דיברנו על מבוכה והכרזתי שאני מלכת הפאדיחות ושאני אומרת דברים בלי לחשוב ואחר כך מתבשלת במיץ הפאדיחות ודופקת את הראש בקיר. אור ביקשה דוגמא לפדיחה ואני גרסתי שאני לאיכולה לפדח את עצמי כשאני חושבת על זה ובסופו של דבר אמרתי לה שזה יפדח מאוד להפליץ בקול תרועה ליד בחור ממש חתיך. ישר בן אמר: אז אל תפליצי לידי.

יציאת בן בן ב': אל תגלו אבל אני תופרת בובת קיפוד לבת הדודה החדשה והמהממת בן מביט ואומר: אל תתפרי בובה לתינוקת. למה? שאלתי. כי שמתי לב שתינוקות אוהבים למצוץ כל דבר ואי אפשרלמצוץ בובה מפליז.

להשתגע עליו, טפו טפו טפו, מלח מים, שום בצל.

שניה תעצרו את הכל! עריכה מאוחרת לדברים ששכחתי: אתמול מצאו עצמם חבורה של ארבעה תיכוניסטים במסיבת הילדודס מהיסודי, שמעו רה רה או לה לה וראו כי טוב והתחילו להתקרחן על המסיבה של הצוציקים. בדרך חזרה בעודנו רצים מפני המבול שמעתי אותם אומרים ש צוק צוק צוק (ציקצוקים, כן?) הוך ופוחת הדור, הנוער של היום וכו' - אז מה חברלעך, עולם כמנהגו נוהג? כל אחד יחשוב שהדור שלו הוא יחיד במינו ואחרון בין הדורות המשובחים?

וגם: כמה דברים שנדמה ששכחתי לעשות חזרו אלי - האח! אני שוב מציירת אחרי שנרשמתי לחוג ציור מעפן עם מורה חובב קיטש היסטרי, אי לכך ציורי נעים בין מגדלורים (זוועת השנה) לאירוסים סגלגלים אבל אני מנחמת את עצמי שזה רק אימון ועוד מעט אפרוץ ביצירתיות שתותיר את העולם המום. או שלא. כמו כן אני קוראת. הספר הנוכחי הוא Little Bee שהביקורות עליו לא אחידות ויש סיכוי שלא אוהב אותו אבל זה רק ספר, לא? בכל אופן אחרי חמשמאות שרים ותשע שנים בארה"ב בטח מצפים ממני לקורא אנגלית כמו בן אדם. למרבה המבוכה והתיסכול זה לא קורה, אני עדיין נאבקת. תירוצים: זה כתוב באנגלית אנגלית ולא אמריקאית, גם ספרים בעברית עדיין קשים לי, חוט המחשבה שלי קצרצר. טלוויזיה אני עדיין לא רואה (ראיתי את הגמר של אמריקאן איידול, אני מתה על אירועי זמר שכאלו, עוד מהימים בהם אחותי ואני צפינו הלוך וחזור בכל קדמי האירוויזיון וחגיגות זמר צה"ליות - זו הסטיה האיומה של ההורים שלי) אבל תמיד יש את האינטרנט, ההתמכרות האיומה.