ג'יזוס, אני כל כך עייפה. יש אנשים ששבע שעות שינה בלילה לא מספיקות להם, אפילו לא שמונה. אבל הבן בן איתי והלכנו יחד לאיזה קניון מרוחק כדי להחזיר עגילים שטלכה קנה לי בקליפורניה אחרת היה נשאר חיוב שערורייתי ועגילים שלא מוצאים חן בעיני.
בן בן קם בבוקר בוכה שהוא לא מרגיש טוב אבל בפועל הוא היה מבסוט נורא בקניון, בעיקר בחנות אפל עד שסילקו אותנו משם (בחיי!) ועד שמצאתי כבר משהו לקנות הוא השתעמם נורא ונהיה רעב והיינו חייבים לאכול פהיטאס ולסוע הביתה. מה זה בא ללמדנו, שהוא חולה כמו גבר אפילו שהוא בן ארבע וחצי - נזלת ושיעולים והגיע סוף העולם.
הראיון היה בסדר גמור, תודה למתעניינים. אני חושבת שסוף סוף התואר שלי מרשים מישהו. לטלכה היה רעיון טוב: הוא אמר לי לגשת אליה עם קורות החיים במקום לחכות שהיא תזמין אותי והיא אמרה שיש לה חמש דקות אבל הן התארכו ליותר משעה. אני מקווה שזה סימן טוב. מקווה שעניתי נכונה על השאלות ושלא עשיתי פאדיחות ושהצטיירתי כאדם שנעים לעבוד איתו. הדבר היחידי שאני חוששת מפניו הוא אם הממליצה שנתתי תהיה הוגנת כלפי או לא ואם לא אז אני מקווה שאנשים לוקחים אותה בפרופורציות בהתחשב באופי ובמוניטין שלה. אני באמת מקווה לעבוד שם ודווקא באדמיניסטרציה ולא כמורה. גם אם יהיה תפקיד בהוראה, לא נורא. העניין הוא שאני דיי בטוחה שתלמידים לא באמת קופצים משמחה כשההורים שלהם מחריכים אותם ללמוד שפה שאף אחד לא באמת יודע שלוש פעמים בשבוע ושהרוב זוכרים מן החוויה הזו את המילים: שלום, אבא, אמא ו-שקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
