"כשגרנו בבוסטון" התחילה לספר אן "היה לאדריאן חבר צרפתי בן גילו. יום אחד הוא שיכנע אותו לעלות על המגלשה, שניהם שילשלו מכנסיים והשתינו מראש המגלשה, ישר התחלתי לצעוק עליו כדי להוסיף חטא על פשע שהרי ידוע שלא רק שלא משתינים ממגלשות אלא גם ההורים האמריקאים לא צועקים על הילדים שלהם אף פעם, צריך להיות מאופקים ולהגיד לילד ללכת הביתה ואז הוא נשכב על הדשא, מול כל האימהות המגונדרות שתמיד יודעות מה לעשות הרבה יותר טוב ממך ומתחיל לצרוח. רק הילד שלך מכל הילדים. ואם כבר פתחנו שיחה על נושאים מגעילים, את יודעת שפייר לואי נהג לשתות מים מהאסלה? יותר גרוע מזה, לאדריאן יש מנהג שלא להוריד את המים אחרי פיפי?"
"זה מזכיר לי" עניתי "שההורים שלי תמיד מספרים שבת הדודה שלי תמיד ששה לעזרה ובגיל שלוש הציעה להם תמיד שתיה שבאה בדיוק מאותו מקור, מהאסלה. ואת יודעת שאור תמיד התעכבה שעות בשירותים וחזרה עם ידיים לחות, דבר שייחסנו להרגלי ההיגיינה המשובחים שלה עד שיום אחד גילינו שאת נייר הטואלט שנופל לאסלה היא תמיד טורחת לסדר בצורת לב?"
מאחורינו ישבו דניס וטוד, להלן: המחרימים. אלו שהיו חברים שלנו באוגוסט ועד נובמבר נונפנו מעליהם בתואנות מתואנות שונות. אור וסופיה הן חברות ממש טובות, אז אזרתי אומץ כדי לקבוע פליי דייט וטוד ישר אמר בטון הגבוה מתוך מצוקה ובילבול וחוסר רצון "כן! בטח! יום אחד!" אחר כך תפסתי את אן לשיחת קיטורים על האמריקאים המגעילים שסולדים מכל מה ששונה מהם ומחברה בכלל (אולי פעמיים בשנה: כריסמס וחג ההודיה) והיא אמרה שגם להם זה קורה והיא לא יכולה לפרש את החיוך והאמירה של "יום אחד, בקרוב" כ-לא וממשיכה להתקשר ואז כועסת על עצמה שלא הבינה את מנהגי המקומיים שוב פעם ובכלל אחרי שדניסוטוד שמעו את שיחות הפיפי קקי שלנו הם לא ירצו להתקרב אלי בחיים. בסוף הערב כשאור וסופיה לא רצו להפרד הם הלכו לבקש מדניס וטוד פליי דייט. יש סיכוי שהוא אכן יתרחש ואני חייבת לסדר את הבית לביקור.
חוץ מזה אני חושבת שלא חפרתי מספיק על העובדה שלא התקבלתי לעבודה ההיא. אני לא מבינה מה הבעיה, הרי הייתי מושלמת לתפקיד וכל מה שקיבלתי היא הצעה ללמד שעה וחצי בשבוע, תודה ב'מת. אני חווה אכזבה אחרי אכזבה ומשתדלת חזק לא ליפול לתהומות של חוסר הערכה עצמית.
סלחו לי על הגאוותנות אבל: אני מוכשרת! אני מורה חמודה נורא, אני אופה ומבשלת אחלה, אני מציירת, אני יודעת איך להפוך בית לבית חמוד ומקסים, אני אמא סבירה (תלונות להנהלה יגיעו בגיל ההתבגרות, כמובן ואולי ישארו לנצח), אני יצירתית, אני לא מאוד סתומה - אז מה הקטע?
חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שאם העבודה לא תבוא אלי - אני אבוא אליה ולכן אני אפרסם את שירותי הטובים ואפתח חוג עברית בבית. ואני עכשיו מתחילה להתערער עוד פעם: ואם גם אליהם אף אחד לא ירצה להרשם? אני חייבת להיות כנה ולומר: נכון שהחיים לא מאוד קלים ותודה לאל על המשפחה ועל האוכל וקורת הגג אבל אני מרגישה קצרת רוח בנוגע לעולם התעסוקתי, שוב: כמה קשה להעסיק אותי לאור כל היתרונות שציינתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
