מיכל והכפר

כעבור שעתיים חזרתי בול בשעה היעודה (אחרי שהורים "שכחו" את הילדים שלהם אצלנו שלמשך שעה ארוכה אחרי שהסתיימה המסיבה של אורקה) רק כדי לגלות שפתיחת המתנות בעיצומה.

כל הילדים יושבים עם שקיות הפתעה יוקרתיות וצווחים את עצמם לדעת על כל מתנה שנפתחת. אני חבשתי לתומי שאולי היא אוהבת ממש את טינקרבל כי הגעתי בעת צווחות ה"איזה יופי" על בובת טינקרבל אבל אז הבנתי שכל מתנה מתקבלת בצרחות. בצד ישב עובד הבריכה הכי אוחצ'ה שיכול להיות (גם הוא רוצה ביקיני הלו קיטי, כמדומני) ובקול הכי מאחצ'ץ' הוא קירקר על כל מתנה: "קול!" אווסום!" ותחב את נייר האריזה לשקית גדולה. כשהיא קיבלה ברבי-בת ים הוא החל ללהג על השיער הוורוד על הברבי ועל בנות ים ואמר שהוא רוצה לקחת את המתנה הזו לביתו. בצד עמדה, גאה, מרוצה ונרגשת האם ורשמה כל מתנה ומי הביא אותה. עכשיו, לקורא ולצופה מן הצד הישראלים זה נראה כמו חתונה וצריך לרשום כמה דודה דוריס הביאה כדי שננקום או נצ'פר את הבת שלה אבל פה הם עושים את זה בעיקר כדי לכתוב מכתב תודה כדקלמן: "אור היקרה, תודה רבה על אלבום הסקראפ בוק של הלו קיטי שהבאת ליום הולדתי, אני אוהבת אוהבת אוהבת אותו! ישר איך שהגעתי הביתה הדבקתי בו תמונות של שתינו כי את החברה הכי טובה שלי וכל היום וכל הלילה רק חלמתי על האלבום המטריף שהבאת לי. תודה, מגי". אחרכך אמרתי שלום לכל המשפחה המורחבת והמורכבת, הכרחתי (תראו, כתבי בלי שגיאה!) את אורה לומר "תודה שהזמנתם אותי" ומהר, מהר מאוד, יצאנו משם.